את מכונת הנשיונל של סניף נחלת בנימין הפעיל במשך שעות ארוכות בכליום, מהבוקר ועד חצות, אדם חביב אך תימהוני בשם דוד. עקבתי אחריו, ועד מהרהזיהיתי את נטייתו הכמעט כפייתית לחוש ברע.
מאת: יפה גולן
למעשה, דוד היה היפוכונדר מושלם. "דוד, למה אינך הולך הביתה? אתה מאוד חיוור היום," תהיתי בקול רם ובמבט מודאג. "אני באמת נראה לך חיוור?" החזירלי בשאלה. הנהנתי בחיוב, והוא מיהר לביתו לנוח, ונעדר מן העבודה בשבועיים הבאים. חזרתי על התרגיל בשבועות שלאחר מכן, מנפחת בכל פעם דאגה אחרת שהטרידה את מנוחתו לממדים עצומים. בכל אותן הפעמים, ללא יוצא מן הכלל, לווההטיפול הרפואי הקפדני שגזר על עצמו דוד בהיעדרות ממושכת ורצופה מהעבודה.
מנהל הסניף, אשר גילה אלי חיבה יתרה, שם לב לקשר המסתורי בין ההיעדרויות התכופות של מפעיל הנשיונל ובין העובדת החדשה בסניף, והעיר לי בחצי חיוך:"יפה, אולי תיתני לבחור לעבוד קצת?" למרות התעלול השקוף, חופשות המחלה הממושכות של דוד יצרו במהרה עיכובים של ממש בתפוקה, והנהלת הסניף הבינה כיאין מנוס מלהכשיר עובד חדש שימלא את מקומו של דוד. כיוון שלא נמצאו הרבה קופצים על ההצעה, נאלצה ההנהלה להיעתר לבקשתי, והתחלתי להשתלם בעבודה עלהמכונה הרועשת.
היה זה נצחוני המקצועי הראשון בשורותיו של ארגון גדול, הפעם הראשונה שבההצלחתי להניע את הבכירים לקבל החלטה לטובתי. ידעתי גם כי בקרוב יהיהברשותי ידע שימושי רב. עד היום, כשאני נזכרת באותם הימים, חיוך שקט עולה על שפתי.
קטע זה הובא מתוך ספרה האוטוביוגרפי של - יפה גולן / "ללא מורא"