יום כיפור: מי קדוש ואיך קדושה?

יום כיפור: מי קדוש ואיך קדושה?  / מוטי לקסמן, תש"ע

   "הָרֶוַח הזעיר בין שני המחוגים של שעון-היד / הוא מְקוֹם הרגע בו שוכן האל בהגיע זמן ההתגלות." כך פותח המשורר איתמר יעוז-קֶסְט  את שירו "רגע האור" [1].

   איני יודע, אבל אני מניח שלמשה לא היה שעון יד. הוא רק רעה בנחת את צאן יתרו במרחבי מדבר מדין, לפתע הבחין בתופעה משונה: "הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" [2], הסנה בער ולא נשרף. משה התקרב אל הסנה הבוער, קול עלה מתוך להבת הסנה: "אַל תִּקְרַב הֲלֹם, שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" [3]. משה חרד מאוד, הוא חווה התגלות של האל: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" [4].

לא עברו דקות רבות, החרדה נעלמה; ומשה התחיל לבטא ספקות רציניים ביכולתו להנהיג וגם בנכונות העם להאמין.

תחושת הקדושה היתה רק לרגע, משה חזר מהר לשאלות חולין על תפקוד יומיומי.

אבל, וזה החשוב לנו בדיון הנוכחי, הסנה, גם אַדְמַת הקֹדֶשׁ שמסביבו, לא הפכו למוקד קדוש של עליה לרגל.

   אלפי שנים לאחר סיפור משה והאדמה הקדושה סביב הסנה, קם, לפי המסורת, ר' אמנון ממגנצה, מעל מיטת עינוייו וקצוץ איברים הוא זעק: "וּנְתַנֶּה תּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּום / כִּי הוּא נורָא וְאָיום / וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ" [5].

קדושה הוא ביטא. קדושת יום הכיפורים, הוא זעק.

יום כיפורים היום הקדוש, היום הנורא.

   ובגליל התחתון ישנה מערה אחת, בפנים היא רחבה וגבוהה. [...]  ובאמצע המערה אבן שקועה, אבן גדולה חלולה כמו כוס. וכשבא שמה בן אדם הגון, וראו כולם שהאבן מלאה מים יפים.

וירחץ ידיו בן האדם ההגון, ויתפלל ויבקש מה שירצה. ואין האבן חלולה מתחת כי אין באים המים מן הקרקע. אלא זרם המים עולה רק אם בן-אדם הגון הוא. ואדם שאינו הגון לא יראה את המים [6].
פשטה השמועה ברחבי הגליל ובארץ ישראל כולה: אבן קדושה יש במערה.

אבל, האבן במערה בגליל התחתון אינה מעלה מים אם אדם לא הגון ניגש אליה.

   וספר התורה הוא קדוש.

ורבים מתרפקים, נוגעים, מחבקים ומנשקים את ספר התורה, לחוש מקרוב, ואולי גם לזכות, מהילת הקדושה.

אבל, משרד הבריאות פרסם הנחיות מפורשות לקהל המתפללים: בימים אלה להימנע מלנשק חפצי קודש ציבוריים כגון פרוכת וספרי תורה.

האם זה יפגע בקדושה שתשרה על המתפללים?

   ובמוזיאון היהודי בניו יורק מתקיימת כעת תערוכה של אביזרי פולחן וטקסים ביהדות, מנקודת מבט עכשווית, [...]  כיפות סרוגות צבעוניות שמשמשות כחיילים במשחק שחמט; [...] קפסולות שקופות של תרופה הממולאות בקרעים של דפים מספר תורה; חנוכייה שעשויה מצינורות ברזל, מֲחְבָּרִים ואומים; מזוזות העשויות בטון. האם כל אלה הם חילול הקודש [7]?

   מזוזות מבטון יש בניו-יורק, אבל בסף הכניסה של בתי יהודים מותקנת מזוזה רגילה שוודאי  קדושה היא גם טהורה, והיא שומרת ומגנה.

אכן, מידי פעם מתעורר איזה רב וזועק להחליף מזוזות כי הן פגומות ולכן קדושה אינה נובעת מהן, וזה אפילו מסוכן.

   והנה, לפני יב שנים היה הדבר. באחת הקהילות הקונסרבטיביות בשרון נישא קול החזן וזימר ברגש 'כל נדרי, בדיוק כמו היום הקהל הרב הצטרף והתפלל, באמונה ובקדושה. חלף הלילה, ובבוקר יום הכיפורים הגיעו הראשונים לבית הכנסת. הגיעו ונאלמו דום מול דלת בית הכנסת. המומים עמדו. הזכוכית הגדולה הקבועה בדלת הכניסה היתה מנופצת. אבן שהושלכה 'נחה' על רצפת בית הכנסת עטורה בשברי זכוכית רבים. החברים החלו מיד לאסוף את שברי הזכוכית הרבים; ולפתע גילה אחד מהם: עקרו גם את המזוזה...

בליל כיפורים, בין סיום תפילת ערבית לבין שחרית, נעקרה מזוזה בשנת תשנ"ח, אוקטובר 1997.

המזוזה הקדושה נעקרה, ולאחר שנעקרה האם פחתה או אפילו נעלמה הקדושה מאותה קהילה?

   אבל, זכור לכם וודאי,

בגליל התחתון יש מערה ובה אבן פלאית שאינה מעלה מים אם אדם לא הגון ניגש אליה.

   ובחזון ישעיהו הנביא – המלאכים, והשרפים נדהמו: "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" [8].

ואנו חוזרים על כך בקדושה בתפילת העמידה ועולים על קצות אצבעות הרגלים, שלוש פעמים.

   שרפים, כרובים ואולי גם רוח מלאכים הקיפו את הדביר ואת בית המקדש בירושלים.

אבל, הרומאים לא התרגשו מן הקדושה. וכל קדושת המקום ההיא לא עמדה בפני קלגסי רומא והאש שהם הציתו.

   "קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ" קראו זעקו יהודים, ובביתם היו וודאי מזוזות תקינות למהדרין.

אבל, קדושת המזוזות לא עצרה את הפורעים בפרעות חברון.

   ובתי כנסת וספרי תורה ודאי- וודאי יש בהם קדושה.

אבל, הקדושה הוודאית שלהם לא מנעה מגרמנים גם מפולנים במלחמה הארורה ההיא לרכז יהודים, יהודיות בוגרים, זקנים וטף, בתוך בית כנסת ולהעלות אותו באש על ספרי התורה ועל כל היהודיות והיהודים שזעקו מרה ללא הועיל; סבתי ואחת מדודותי ז"ל נספו בבית כנסת כזה...

   אז, למרות ההתגלות למשה, ולמרות זעקת אמנון ממגנצה, אולי אין דברים קדושים ואין קדושה? וגם אין תּקֶף לקְדֻשַּׁת הַיּום?

   כנראה שכחנו. האבן אשר במערה בגליל התחתון כן מפיקה מים יפים, הרבה מים טובים, לאנשים הגונים.

   מכאן, יש קדושה בעולם.

   אבל, כמו שכתב פרנץ רוזנצווייג לבובר, ביוני 1924, לאחר שנודע לו על שריפה שפרצה בביתו של הסופר ש"י עגנון בבאד-הומבורג, ובה עלתה בלהבות ספרייתו כולל כתבי יד רבים שלו: קדושה צריך לייחס לחיי אדם. לא לספרים [9].

   ובאופן אחר, כתב העיתונאי והסופר יצחק אורפז: כמו שלא התשובות העיקר, כי אם השאלות. ולא המטרה, כי אם הדרך, ולא הגאולה, כי אם הכיסופים. כך גם לא המקום עושה את הקדושה כי אם ההליכה אליו [10].

   אז אם אני חושב שעל ידי נשיקת המזוזה או ספר התורה, על ידי מעשה זה בלבד אזכה בזיוה של הקדושה, אני טועה, טועה מאוד.

   כך טעו הרומאים שחשבו שהחרבת בית המקדש תביא להחרבת העם.

לא, העם לא נעלם.

רבן יוחנן בן זכאי הבין שמאבנים או מאביזרים מקודשים אחרים לא תבוא ישועה. לכן, הוא יצא בערמה מירושלים הנצורה, ובהסכמת אספסיאנוס הקים את יבנה כמרכז רוחני, שהיה הבסיס להמשך החיים היהודיים. כשהיה בית המקדש קיים היו תוקעים בו בשופר בראש השנה גם ביום שבת. והנה חרב בית המקדש: "התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין [בראש השנה שחל בשבת] בכל מקום שיש בו בית דין."[11]. אמנם התקנה הזו של בן זכאי לא התקבלה, אבל ייתכן מאוד שלולא בן זכאי לא היה המשך לעם היהודי.

   כך גם אותם בני עוולה שעקרו את המזוזה מסף בית הכנסת בקהילה. הם רצו לפגוע במתפללים.

לא, הם לא פגעו במתפללים.

להיפך, הקדושה עוד רבתה, ובטקס שנערך לאחר ימים בקביעת מזוזה חדשה, באו דתיים אורתודוכסים להיות עם חברי הקהילה הקונסרבטיבית. קדושת חברי הקהילה לא נפגעה בגלל שהמזוזה נעקרה בידי בני עוולה בערב יום כיפור.

   אבל, אם, בכל-זאת, אני עדיין חושב שרק על ידי הגעתי לבית הכנסת אזכה בקדושה, לא היא.

הרי מובהר היטב: "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" [12]. וחזור והדגש: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" [13].

   כלומר לפני שאני יכול לזכות בתחושה בהילה של קדושה, עלי להתקדש בתוכי, בתוך עצמי.

שואל הפייטן: "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?", מי ראוי לזכות בקדושה?

והוא עונה: "נְקִי כַפַּיִם, וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה"

אדם כזה "יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה' וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ".

אכן, אלה ראויים להיקרא: "זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו, מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב, סֶלָה" [14].

   וזה אמור גם לדרך שבה יפואר שם אלוהים!

כתוב "תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ", איך?

בתפילת שחרית מוצעת תשובה: המלך / ה"יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא" / שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ [15] [...] בפי ישרים תתרומם, / ובדברי צדיקים תתברך, / ובלשון חסידים תתקדש, / ובקרב קדושים תתהלל.

   כך גם במעמד הר סיני, לפני קדושת ההתגלות החד-פעמית של ה', העם נדרש להתכונן [16].

ומה פירוש "וְהָיוּ נְכֹנִים"?  להתקדש על ידי ניקיון גופני ונפשי [17].

אומר איתמר יעוז-קסט: "וכך / נִתַּן האות האלוהי – כפי שמתואר בספר התנ"ך. / אולם, גם בְּלִבְּךָ /// חי רגע-של-קדושה, הרי אתה הוא השעון. הבט! / בך הזמן שוהה" [18].

   כלומר, האבן, המתכת, הבד, הקלף הם רק חומר דומם, אין בהם קדושה גם אין טומאה.

רק האדם יכול לחיות רגע של קדושה, ורק האדם יכול להעניק קדושה לדומם ולעולם.

   כך האבן במערה בגליל, לכשעצמה אין היא מפיקה דבר. רק אם אדם הגון ניגש אליה היא מתחילה לנבוע מים יפים וטובים. האדם הוא המניע הוא המעורר את יכולת האבן להפיק מים, רק האדם ההגון.

   ולכן, רק האדם הוא המעניק קדושה לתורה, רק האדם מסוגל להשרות טהרה למזוזה,

רק האדם מסוגל לעורר את האבן להפיק מים יפים.

איזה אדם?

כל אדם הֶחָפֵץ חַיִּים, האֹהֵב יָמִים, שיש בו כוח לִרְאוֹת טוֹב והוא נוצֵר את לשונו מרע ואת שפתיו מִדַּבֵּר מִרְמָה, אדם שסר מֵרָע ועושה טוֹב מבקש שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ [19].

וזה לא קשה

כי "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא [..] וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא [...] כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" [20].  

   אם-כן, איך אוכל לזכות בקדושה, איך אוכל לחוש שאני הוא שעון המחוגים שברווח שביניהם מופיע אלוהים?

רק אם אני בא נקי גופנית, נפשית ורוחנית. זוהי ההכנה להתקדש. כדי להיות נוכח במעמד מקודש ובמעמד מְקַדֵש, אני צריך לבוא בקדושה, בטהרה.

   הואיל וכך, אז אני מניח שכל ראש הקורא דברים אלה, יבחר ללא קושי אחת המשימות הקרובות כל כך.

   ולכן אני בטוח, שכל אחת וכל אחד, יכנסו למערה שלהם, ויגלו שם שהאבן אכן מפיקה

מים טובים, מים יפים,

מים חיים ואור רב

לגמר חתימה טובה.

אמן, כן יהי רצון.

הארות ומראה מקום

[1] איתמר יעוז-קסט, "רגע האור", ספר האור הלבן, תל-אביב 2009, עמ' 18.

[2] שמות ג, ב.

[3] שם, ה.

[4] שם, ו.

[5] מתפילת "ונתנה תוקף", בתפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים.

[6] אלחנן ריינר, "בעת תפילתם היו באים המים כהרף עין", הארץ תרבות וספרות 15/02/09, עמ' 4.

פתחיה מרגנסבורג, ספק-נוסע ספק-עולה רגל אשכנזי שהגיע על פי המקובל למזרח בשנות השבעים של המאה הי"ב, מביא בחיבור המסע שלו את הסיפור הבא, שאותו מן הסתם שמע מפי יהודיים גליליים אגב מסעו בסביבתם:

[7] יובל סער, "יש עתיד ורוד לחנוכיה", הארץ גלריה 14/09/09, עמ' 1-2.

[8] ישעיהו ו, ג.

[9] בני ציפר, "בין הספרות לספרים", הארץ, תרבות וספרות, יומן 12/06/09, עמ' 1.

[10] יצחק אוורבוך-אורפז, "הרהורים נודדים על האש והקארטושקס", דבר, משא 24/02/1995.

[11] משנה מסכת ראש השנה פרק ד, א.

[12] ויקרא יא, מד.

[13] ויקרא כ, ז.

[14] תהלים כד, ג–ו.

[15] ישעיהו נז, טו.

[16] שמות יט, יא.

[17] שם, יד.

[18] ראה הארה מספר 1.

[19] תהלים פרק לד, יג–טו.

[20] דברים ל, יב–יד.