סיפורו של צבר נתן
אני עורך קורסי אימון עבור קרן ציבורית גדולה.
יום אחד אני מקבל טלפון מרכזת הקורס המספרת כי לקורס מעוניין להירשם אדם חרש המתקשה לשמוע ואף קשה להבין את מילותיו.
התשובה העולה בי – כי אינו מתאים לקורס אימון.
הוא בקושי שומע וגם קשה מאוד להבינו ושתי אלו הן דרישות מפתח באימון – עליהן תקום ותיפול יכולתנו ליצור קשר עם המתאמן.
עולה בדעתי כי לפני שאני משיב בשלילה – כדאי שאחליף עימו מילה.
אנחנו מדברים בטלפון.
בצד השני ישנו אדם המתקשה מאוד להבין אותי. אני נאלץ לחזור על חלק מדברי מספר פעמים. גם אני מתקשה להבינו, אבל מאוד ברור לי כי הוא משתוקק להיות בקורס ומייחל לתשובה חיובית.
בסיום השיחה אני מנסה להבין מה קרה וברור לי שמעבר לתנאים האובייקטיביים אני נמצא באימה גדולה.
אייך אעביר קורס עם משתתף שכזה. הרי לא אוכל לעצור כל מילה שנייה. כיצד האחרים יבינו את דיבורו? כיצד נערוך דמיון מודרך בעיניים עצומות? האימון אינו יכול להיערך בצעקות; האווירה, האינטימיות והיכולת לחוש את המתרחש כמעט ללא מילים - הרי חיונית בו.
למרות כל הנימוקים "ההגיוניים" אני קולט כי מה שבאמת מוביל אותי היא אימה גדולה הגורמת לי להשאיר מחוץ לקורס אדם כבד שמיעה נחוש ואמיץ מאוד.
אני מחליט לקחת אוויר; לתת נשיקה לפחדים שבתוכי ולקבלו לקורס האימון הבסיסי.
בפגישתנו אני מגלה כי בנוסף לכך שצבר חרש הוא גם מושתל (בראשו שתל – התקן אלקטרוני המעביר לאוזן הפנימית את אותות השמע).
אני פוגש אדם אנרגטי, חם, אופטימי מאוד - המסייע לי מיידית, מצייד אותי במיקרופון FM מיוחד שמונע ממני את הצורך לצעוק ומאפשר לו לשמוע את דברי.
שלב אחר שלב יחדיו אנחנו מגלים כיצד הופכים את ה"אי אפשר" ל-"אי של אפשר".
צבר כובש בקסמו האישי את משתתפי הקורס המסגלים אופן דיבור מסייע.
החן הרב שלו מקל עלינו לגלות בכל פעם ערוצים יצירתיים להפוך את הדברים לאפשריים.
לאורך הקורס צבר מתגלה כמשתתף מחויב מאוד. הוא מקפיד על אימוני הבית ויוצר בתוכו ובסביבתו עולם חדש של אפשרויות.
כשנערכת ההרשמה לקורס המתקדם – הכשרת מאמנים לפריצת דרך – ברור לצבר שהוא בפנים. הוא מתנהג כאילו זו הממלכה הטבעית שלו וברור לו כי הוא עומד לצלוח את אתגרי הקורס בענק.
צבר סיים את קורס הכשרת המאמנים כבר לפני קרוב לשנה.
הוא מלא חיים, נמרץ הגומע את החיים, אתגריהם והזדמנויותיהן בשקיקה.
שלשום צלחנו יחדיו רף נוסף – ערכנו במשותף הרצאה בפני קהל של אוכלוסיית כבדי שמיעה.
יחדיו היינו על הבמה.
צבר היה ביום חגו: הביא באופן נוגע ומעורר השראה את סיפורו האישי, את נופי הדרך ואתגריה הרבים.
עיניו נצצו, מילותיו חדרו לבבות, ויושבי האולם גמעו בצמא את מילותיו, את נחישותו ואת האפשרויות שיצר - ושעבור רבים מהם נתפשות כמעט בדיוניות.
ככה בוראים מציאות מרגשת מאוד.
מאחל לכולנו ימים רבים של אפשר,
בני