מסחר במטבע חוץ ומדדים אחרים הוא חלק משוק מיוחד במינו. בניגוד לשוק "רגיל" שאנו מכירים, שבו יש מוכר (שיש לו סחורה פיזית בבית העסק) וקונה, פה יכול להיווצר מצב, והוא קורה לעיתים קרובות, שגם לקונה וגם למוכר אין בעצם שום דבר פיזי ביד. הכסף עצמו הוא הסחורה.
זה אומר שאם עושים עסקה בדולר אמריקני, מה שעושים עסקה בשווי הכסף. לא עושים עסקה בחומר הפיזי שנקרא דולר אמריקני, אלא בשוויו. מסחר במטבע חוץ מאופיין בשינוי דפוס המחשבה הישן: אין קונה ומוכר מוגדרים – שניהם גם קונה וגם מוכר בה זמנית. מסחר במטבע חוץ, או מדדים אחרים – דוגמת מסחר בנפט או מסחר במניות אינם נעשים בבורסה אלא בין הבנקים הגדולים בעולם ישירות. כל אחד מהבנקים מציע שער, השני קונה או מוכר. לקוחות הבנק רואים את השער שהוצע להם על ידי הבנק ומחליטים במקום אם מתאים להם למכור או שהם מעדיפים להשהות ולא למכור. הרווח של הבנקים על העסקה הוא ההפרש בין השער שלהם לשער של בנק אחר. זה נקרא PIPS (PRESENTAGE IN POINTS).
מסחר במטבע חוץ – תשואה וצמיחה ענקית
שוק המטבעות העולמי הוא עצום: 3000 מיליארד דולר אמריקני ביום. זה רק הולך וגדל. בעבר נקבעו השערים דרך הבנקים המרכזיים (לדוגמה, בנק ישראל). אבל לאחר כמה אירועים כלכליים משמעותיים בעשרים השנים האחרונות, החליטו כי תהיה תנודה בשערי המטבע – בכפוף לפיקוח מינימאלי של הבנקים. היום הבנקים דואגים שלא תהיינה תנודות קיצוניות בשערים, וזהו. מעבר לזה הם לא מתערבים בצורה משמעותית.
מסחר בנפט למשל נעשה באמצעות חוזים עתידיים: תקנה בעתיד, ותנחש עכשיו כמה זה שווה. המסחר בנוזל השחור נעשה באנגליה ובארצות הברית בעיקר, והוא הולך לפי יחידות של אלף חביות בכל זמן נתון. כלומר, שינוי בדולר אחד לחבית = שינוי ב-1000 דולר. הגופים שעוסקים בסחר בנפט עושים זאת בעיקר באמצעות ספקולציה על שווי הנפט כדי להפיק רווח – וגם גופים שמעוניינים לייצר תחום שווי לחברה שלהם, באמצעות שינוי מחירי הנפט בעולם.