כולנו מכירים ויודעים מהי ערכה של הכרת תודה המגיעה מכח הכרת הטוב, היכולת להכיר תודה הופכת אותנו לאנשים מאושרים ובריאים יותר, ובכל זאת קשה לנו להביע את תודתנו כדבר שבשגרה. יש ימים שבהם הדבר בא לנו באופן טבעי, ואילו בימים אחרים נדמת לנו כגלולה מרה - אנו יודעים שזה בריא, רק שסר טעמה מעימנו. הכרת תודה היא תכונה שעלינו לשאוף אליה כחלק מהותי וחיוני מצמיחתנו האישית. מחקרים הראו שבעוד כפיות טובה מובילה לחרדה, דיכאון, קנאה, חומרנות ולבדידות, הרי שהכרת תודה מובילה תוצאותיה חיוביות בתחומים החיוניים לאיכות חיינו כשמאפייניה הם: סיפוק, ביטחון עצמי, אופטימיות, תקווה ואמפתיה, ומספקת את כמיהתנו לשלווה פנימית ולאושר. מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החיובית מצאו יתרונות רבים בחיזוק רגש הכרת התודה. (מתוך ההקדמה לספר "תודה"), דר' רוברט אמונס וחבריו מאוניברסיטת קליפורניה חוקרים זה למעלה מעשור את ההשפעות של הכרת התודה על בריאותנו הגופנית והנפשית והממצאים מאירי עיניים. במחקר השוואתי נמצא שאנשים שניהלו יומן הכרת תודה על בסיס שבועי, דווחו על פחות סימפטומים גופניים כמו כאב, הרגישו טוב יותר לגבי חייהם באופן כללי, והיו יותר אופטימיים לגבי השבוע המתקרב מאשר כאלה שכתבו על בעיות או אירועים נייטרלים בחייהם. צעירים שכתבו הכרת תודה על בסיס יומי דווחו על מצבים חיוביים של ערנות, התלהבות, נחישות, ריכוז ואנרגיה בהשוואה לקבוצה שהתרכזה בבעיות או בביקורת חברתית. קבוצת חולים במחלות ניוון שרירים רשמה הכרת תודה במשך 21 יום ודווחה על מצב רוח חיובי ומלא אנרגיה, תחושת חיבור גדולה יותר עם אחרים, יותר אופטימיות ושיפור באיכות וכמות השינה בהשוואה לקבוצת ביקורת.
אנשים המכירים תודה מדווחים על רמות גבוהות של רגשות חיוביים, סיפוק מהחיים, חיוניות, אופטימיות ורמות נמוכות של דיכאון וסטרס. הם חווים תחושת הזדהות חברתית וביכולתם להיכנס לנעליו של הזולת. הם נחשבים ליותר נדיבים ונתפסים כבעלי מוכנות ואמפתיה ורצון לעזור ולתמוך בסביבתם החברתית.
כל אחד ואחת מאיתנו מודה לקב"ה על אין ספור דברים.
הבה נפתח בתרגיל קצר, אנא מכם עצרו לרגע את קריאת הטוב ושכל אחד ואחת מאיתנו ישאל את עצמו, אם נתבקש להודות על דבר אחד בלבד! מכל השפע האין סופי, מכל מתנות החינם שבורא עולם נתן וממשיך ונותן לנו בכל רגע ורגע, בכל שנייה ושנייה, על מה היינו בוחרים להודות? אם היינו נדרשים לעמוד ולרגע לעצום את העיניים ולהודות על דבר אחד בלבד, היינו אומרים תודה רבה לך ה' על.......?
על מה? על מה נבחר להודות? האם על הבריאות? על המשפחה? על הילדים? על הנחת? על הורינו היקרים? על קורת הגג שמעלינו? על הפרנסה? על מכוניתנו? על גופנו ואיברנו שמתפקדים? על עיננו הרואות? על אוזנינו ששומעות? על ידינו המלאות עשיה? על רגלינו הנושאות אותנו ממקום למקום? על יכולנו להריח? על הניסים ועל הנפלאות שמחדש כל יום – באהבה רבה - מעשה בראשית – אינסוף השם.
קוראים יקרים אל תמהרו, אל תחפזו, שום דבר לא בוער, המבחר הוא גדול כל כך, עצום כל כך, וכמעט אין סופי. החלטתם? נהדר! עכשיו עצמו את העיניכם והודו על כך, תנו תודה לבורא עולם, לזה שהכל שלו וממנו!
מדוע ביקשתי זאת מכם? אספר לכם, הסבא מקלם זצ"ל אמר, שאם רוצים להבין דבר לעומקו, כדי למנף התפעלות מדבר מסוים, עלינו לברר לעצמנו תחילה לאן נדדו מחשבותינו קודם לכן, או אז נוכל לדעת ולהעריך את החידוש ואת משמעותו..
השבת נקרא כולנו בבית הכנסת את פרשת ויחי, הפרשת החותמת את ספר בראשית, ובפרשה זו אנו מוצאים כי יעקב, בחיר האבות, על סף מאה חמישים שנות חייו. את שבע עשרה שנותיו האחרונות חי בצורה נפלאה, בבחינת "מעיין עולם הבא", עד כדי כך, שב"תנא דבי אליהו" (רבה ה') מובא: כי שבע עשרה שנים אלו השכיחו מיעקב את כל שנות הרעה. כל ילדיו שבטי-יה כשתלי זיתים סביב לשולחנו, ויותר מכך נאמר בבראשית רבה (ע"ט א') כי יעקב אבינו לא נפטר מהעולם עד שראה שישים ריבוא מבני בניו. ויש ליעקב על מה להודות! יש ליעקב על מה להכיר טובה!.
הראשון שהתבקש לעשות את התרגיל שעשינו בתחילת הטור היה יעקב אבינו, יעקב אבינו בערוב ימיו, עשה לעצמו חשבון נפש כללי על כל חייו, הוא סיכם את כל ימי חייו, אבל כשהיה עליו לנקוב בדבר אחד, בהודאה אחת, על כל ימי חייו, יעקב פתח ואמר ללא היסוס: "האלוקים הרועה אותי מעודי ועד היום הזה" (בראשית פרק מ"ח פסוק ט"ו) – פירושו של הפסוק הוא: ה' שזן אותי מהרגע שבו נולדתי ועד עכשיו!.
רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בעל ה"כלי יקר" מביא את דברי רבותינו ואומר: "מעודי" בגימטרייה מאה שלושים – כמספר שנות חייו של יעקב מרגע היוולדו ועד עכשיו! "הזה" בגימטרייה שבע עשרה – כמספר השנים שיעקב חי במצריים, כל אותם שבע עשרה שנה חי יעקב על מי מנוחות, יעקב קיבל את כל מבוקשו, כל מחסורו עד דק, מבנו יוסף המשנה למלך מצריים. יעקב ידע גם ידע בידיעה ברורה שהזן ומפרנס הוא בורא עולם, ויוסף הוא בסך הכול שליח!
אבל מי יעלה על דעתו להעלות על כל נס, להודות מעל לכל, להלל בראש ובראשונה שבכל ימי חייו היה לו .... לחם לאכול!!!????
אם נתבונן לרגע לעומק נמצא כי מדאורייתא לא התחייבנו להודות, אלא רק על אכילת לחם לשובע!
על כל השאר, על הפירות נהדרים השובים כל עין, על מעדנים משובבי נפש, על משקאות, על כל דבר שרק נחפוץ חובת ההודאה היא פחותה, החיוב הוא רק מדרבנן, מדברי סופרים. כמובן אנו מתפעלים מהארוחה שאנו אוכלים, משפע הבשרים האין סופי שקיים עלי אדמות, מכל מנות הפתיחה, ממגוון התוספות הרב גוונים, מכל הפרפראות, מהבופה...
על אלו התורה לא מצווה אותנו להודות, אלא רק על הבסיס, שלפעמים נראה לנו כל כך מובן מאליו, כל כך בנאלי, כל כך בטוח, עד שלפעמים אנו כבר כמעט ומתעלמים ממנו.
בהתעלמות זו אנו לא רק חוטאים בהודאה ובהודיה על העבר, אלא גם בבקשה על העתיד! כי הרי הגמרא במסכת שבת דף ל"ב ע"ב כותבת: "לעולם יבקש אדם רחמים על שלא יחלה, משום שאם חלה אומרים לו הבא זכות והפטר". ובגמרא בסנהדרין דף מ"ד ע"ב נאמר: "לעולם יקדים אדם תפילה לצרה, שאילו לא הקדים אברהם תפילה לצרה בין בית אל ובין העי, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט". יעקב אבינו ביקש והתפלל: "אם יהיה אלוקים עימדי ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש".
אנשים "ללא הפסקה", רצים קדימה, לא עוצרים לחשוב, סמוכים ובטוחים שהלחם לאכול מובטח לנו זה מכבר, הבריאות מוקנית לנו בקניין גמור, הרי עד כה עולם כמנהגו נוהג, היה לנו מה לאכול, היינו בריאים, ואנו מקבלים את החיים כמובנים מאליהם, והמגמה, שאיפה לדברים נוספים. בגישה זו הנוכל להקדים תפילה לצרה? איך נוכל להתפלל על הבריאות שתתמיד? על הלחם שלא יחסר? על הביגוד שיהיה בשפע? על הבסיס ההכרחי? הרי כיום הכול כל כך שברירי, נפיץ, לא וודאי, הכל כל כך לא מובן מאיליו!
מסופר על הצדיק רבי זושא מהאניפולי זצ"ל שהלך בדרך וחצה את היער, הדרך התארכה לה, ורבי זושא החל לחוש ברעב שהלך והתפשט בגופו, מה עושה הצדיק הרעב בלב היער? התשובה ידועה. הוא פונה בתפילה אל מי שאמר והיה העולם. וההמשך גם הוא ידוע מראש: מעיקול הדרך הופיעה עגלה טעונה ככרות לחם, והעגלון השליך כיכר לחם לידיו של הצדיק, (רק בבקשה אל תתחילו לשאול איזה כשרות הייתה לכיכר הלחם....) בכל זה אין שום חידוש, שהרי דוד המלך כתב על כך בספר תהילים (פרק קמ"ה פסוק י"ט): "רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם".
אבל נמסר לנו גם נוסח התפילה, והוא מפעים כל כך:
"ריבונו של עולם, זושא רעב. ריבנו של עולם, זושא מודה לך על התיאבון, וריבונו של עולם, זושא מבקש לחם, להשביע רעבונו! תפילה מלב טהור וזך בתמימות שלא תאמן.
קוראים יקרים ואהובים כמה מאיתנו נזכרים להודות על הרעב התוקף אותנו? כמה מאיתנו נזכרים להודות על התיאבון שניחנו בו? כמה אנשים מאיתנו מודים על הבריאות? הרי אנו יודעים להעריך את הבריאות שלנו רק כאשר אנו חלילה לא חשים בטוב, את התיאבון שלנו רק כשאנו רעבים ורוצים לאכול אבל לא יכולים לאכול....!
ומסופר על עני מרוד שבא לפני רבי בונים מפשיסחא והתאונן שאין בביתו פרוטה לפורטה בכדי להשביע את נפשם הרעבה של בני ביתו. אמר לו הרבי חמש מאות זהובים כבר יש לך! שאל העני על מה כבוד הרב מדבר? אמר לו הרבי: לפניך היה עשיר כמו קורח אבל אומלל ביותר, הוא סיפר בכאבו איך הוציא חמש מאות זהובים כדי להחזיר לעצמו את התיאבון שאבד לו, אבל ללא הועיל.
קוראים יקרים ואהובים הכרת הטוב היא ערך חשוב מאד היהדות שמלמדת אותנו לברך על כל דבר מאכל לפני שאנו מכניסים לפינו, היהדות מלמדת ומחנכת אותנו להודות על כל הנאה שאנחנו זוכים לה. היא באה ללמדנו לא להתייחס לדברים כמובנים מאליהם, סוג של הצהרת כוונות שתיתן להם כיוון להמשך היום. ד"ר רוברט אמונס מאמין שלמנטרה של יומן תודות יש השפעה על בריאות המוח ועל היכולת האינטלקטואלית של כל אחד ואחת מאיתנו. יהודים רבים פותחים את הבוקר בתפילה מיוחדת כאשר יהודי פוקח את העיניים הוא מודה לאלוקים על כך שהוא קיבל עוד יום של חיים במתנה וכל הוא אומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך, אנו מודים ומאמנים את עצמנו לא לקבל זאת כדבר מובן מאיליו.
לא תמיד קל להודות, לפעמים זוהי משימה מאוד לא פשוטה, כי משהו במבנה הנפשי האנושי שלנו נוטה לזכור את הרעות יותר מאשר את הטובות. במחקרים בדקו ומצאו שכשדורשים מהמשתתפים בהם להיזכר בחוויות משפילות או זכורות לרע מגלים שאנשים לא צריכים לחפור עמוק מדי בכדי להיזכר בסיטואציות הללו. הן תמיד עומדות על קצה הלשון. להיזכר בחוויות חיוביות? זה כבר "עסק" ארוך שדורש זמן.
אנו חיים בשנת 2012 יש לנו את כל השפע שהיקום יכול להציע, יש לנו כל מה שנחפוץ ונרצה, הדור שלנו ידוע כדור השפע, בואו ונהיה כנים עם עצמנו האומנם כל אחד ואחת מאיתנו מרוצה יותר מהדורות קודמים? אותם דורות שלא היה מקרר, שלא לדבר על מכונית, דירה עשויה מלבנים? מי חלם על כך?
האדם הממוצע של ימינו עשיר בהרבה מהאדם הממוצע של לפני מאה שנים. אבל קשה לומר שאנחנו מרגישים הכרת תודה גדולה יותר.
למרות הנטייה הטבעית שלנו להתמקד במה שאין לנו ולא במה שיש, כדאי לנו לשבת עם עצמנו ולחפש דברים להודות עליהם. כל נקודת אור בחיים היא משהו ששווה להתעכב עליו. האנשים שמקיפים את חיינו. החברים האמיתיים שאנו יכולים לסמוך עליהם, בני המשפחה שנושמים ובריאים, את נקודות האור, את רגעי האושר אנו יכולים לשאוב מאין ספור דברים: דברי החוכמה של הבייבי שלנו (גם אם הוא מעל לגיל 18 – כי ילד נשאר תמיד ילד), מילה טובה של חבר, מכונת הכביסה שעובדת היטב. הרי אם נעשה ספירת מלאי ולא רק בתחילת השנה אלא כל יום נראה כי חג ההודיה הוא לא רק פעם אחת בשנה, עלינו רק לעצור לרגע ולהתבונן לעומק, ואז נעמוד נפעמים!
אם כל מה שקנינו בסופר נמצא במקרר, אם כל המלתחה של הבגדים שלנו נמצאת בארון, אם יש גג מעל לראשנו, אם יש חלונות המגנים עלינו מהקור ומהצינה, אם אנו ישנים במיטה עם מזרון אורטפדי, אנו עשירים יותר מ-75% מאוכלוסיית העולם.
כמובן, אלו הן רק עובדות חומריות. לא בהן טמון האושר. אבל העובדות האלו יכולות להיות צעד ראשון במסע של הודיה והכרת הטוב. או לייתר דיוק הצעד שני. כי את הצעד הראשון כבר עשינו כאשר אנו מבטאים במנטרת הבוקר טוב שלנו: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי". אנחנו חיים, והמתנה הראשונה הזו היא נקודת המוצא לכל הטובות האחרות שמוענקות לנו בחסדי הבורא עלינו.
מבט זה ביקשו חכמינו להקנות לנו, כדי שנוכל להביט בפרספקטיבה חדשה על הסובב אותנו, שלא נקבל כל דבר כמובן מאליו. חכמינו ביקשו מאיתנו לתרגל בכל יום ויום, בכל רגע ורגע, כי אין מצב של מובן מאליו, אנו מתחילים במודה אני ממשיכים בברכות השחר, בהם אנו מבקשים את כל הטוב שהיקום מציע, אבל לפני זה אנו מודים לבורא עולם על הנעת האיברים, על זקיפות הקומה, על ההליכה, על הראייה, על הביגוד ועל ההנעלה, כי כך נהפוך להיות אנשים נעלים יותר, איכותיים יותר, שמחים יותר ומאושרים הרבה הרבה יותר, ונכבד את צלם האלוקים שטבע הקב"ה בנו בפאר היצירה של האדם והנסיון מוכיח כשיודעים להעריך הקב"ה פותח את השיבר הראשי ואין סוף טובה יורדת לעולם!