דיסלקציה

דיסלקציה.
מהי דיסלקציה? דיסלקציה מתבטאת בקשיים ובחוסר יכולתו של בעל התופעה, להתאים את עצמו לנורמה ולציפייה החברתית הנדרשת ממנו.
נורמה חברתית שיש לה שפת לאום, שכוללת בתוכה כתיבה וקריאה, שעליו ללמוד אותם.
דיסלקציה מתבטאת בשגיאות כתיב, איות, קושי בכתיבה, החלפת אותיות, קשיי קריאה והבנה, בלבול, קשיי למידה, ועוד.
ישנם הטוענים, שלקות למידה זו היא מולדת.
האם כך הדבר? מציאות זו שנוצרה ואובחנה, אינה משקפת את המציאות האמיתית.
כלומר, זה לא אומר שמה שהחברה אבחנה, החליטה, וקבעה שהוא הנורמלי, זה הדבר האמיתי.
כלומר, במסגרת הנורמה החברתית שהוחלט עליו, אז ילד, נער, בוגר שהוא דיסלקטי, הוא לא נורמלי, כי קשה לו להיות כמו כול הנורמליים.
למה זה קורה? בגלל הקושי שבו נתון בעל התופעה, להתאים את עצמו לנורמה החברתית.
לכן, האבחנה יוצרת את הסטיגמה, דיסלקטי, אחד שיש לו קשיים.
תינוק בא לאוויר העולם, תוך כדי תהליך הגדילה וההתפתחות שלו, ההורים מלמדים אותו לדבר את שפת הלאום והוא מחקה אותם, ובשלב מסוים ההורים מתחילים גם ללמד אותו לקרוא ולכתוב. 
כלומר המטרה של ההורים, וכך זה עובר לו מדור לדור, היא שהילד ילמד וידע קרוא וכתוב ולדבר את שפת הלאום.
לאחר מכן, כשמגיע הגיל שעליו הוחלט, ההורים שולחים את ילדם לבית הספר.  
כך, מבחינתו של הילד ומהבחינה החברתית, בהמשך חייו הוא ילך לבית הספר, ושם הוא יוכל ללמוד, להתפתח ולהשתלב.
אבל, מה קורה כששפת הדיבור, הכתיבה והקריאה, שאותה מלמדים את הילד, היא אינה השפה האמיתית של המין האנושי?
כלומר, מה קורה לתינוק, לילד, לנער, שמנסים ללמד אותו הוריו והחברה, שפה שהיא אינה השפה האמיתית, שאיתה הוא צריך לתקשר כבן אנוש עם הוריו ובני מינו?
מה שקורה לו זה בלבול, שמוביל לפחד, חרדה, דיכאון, ייאוש, נחות, עצלן, לא משתלב, לא שייך, וחוסר יכולת שלו להבין מה רוצים ממנו בכלל, ואז הוא מאובחן כדיסלקטי.
אם כך, מהי השפה האמיתית? השפה האמיתית שלנו היא שפת הטלפתיה, ולשפה זו אנחנו בנויים פיזיולוגית.
בן האנוש מורכב מהתודעה והגוף הפיזי.
התודעה היא מי שאנחנו.
לאחר התרחשות תופעת המוות, התודעה משתחררת ועוזבת את הגוף המת.
הגוף הוא רובוט ביולוגי, שנבנה בתהליך החקירה, הלמידה, וההתפתחות האבולוציונית.
המוח האנושי הוא מתרגם שדרים המגיעים מהגוף אל התודעה, והמוח ממיר שדרים שמשודרים מהתודעה אל הגוף.
כאשר כול הפקוד, הבקרה וההפעלה נעשים באמצעות התודעה, כי אנחנו התודעה.
המוח תפקידו לקלוט את השדרים מהחיישנים הקיימים בגוף ולהמירם לסרט שהוא תלת ממד, הולוגרמה, ותפקידו של המוח להקרין ידע זה לתודעה, וככה אנחנו קולטים כתודעה את מה שקורה.
שפת הטלפתיה מתבצעת כשדר אנרגטי, כמסר, שמשודר מהתודעה הדומה לחלום שאנחנו חולמים בלילה, דומה לסרט תלת ממד, מסר שמכיל בתוכו את כל מכלול הנושאים שאנחנו רוצים להעביר, מתודעתנו לתודעתו של מי שאנחנו מיעדים אליו את המסר.
לעומת שפת הלאום, שהדיבור, הכתיבה, והקריאה שנעשים באמצעות הגוף, הקול כויברציות של מיתרי הגרון, שמכיל את ההבעות שמרכיבות את המילים שמרכיבים את המשפטים, שאמורים להעביר את המסר, שנעשה באופן מוגבל בהשוואה לשפת הטלפתיה, כאשר הכתיבה היא בעצם ציור, תוצר דמיוני של סמלים, סמלים שיוצרים אותיות שהופכות לציור של מילים, שהופכים לציור של משפטים עם משמעות להעברת המסר.
לעומת היכולת הטלפתית שלנו שכוללת בתוכה יצירה ושליחה של צילום, ושל סרט תלת ממד, שמכיל את כול החושים, ואת כל מגוון האפשרויות הנלוות מכך.
בעת תהליך ההריון האם מתקשרת עם הוולד שבבטנה הוא שוכן באמצעות שפת הטלפתיה, ועם שפת הטלפתיה צריכים ההורים לתקשר איתו גם לאחר הלידה.
כתוצאה מקונפליקט תודעתי זה שנמצא בו הילד, הנער, שקרוע בין השפה הלאומית החברתית, שמלווה בדיבור, קריאה וכתיבה, לבין שפת הטלפתיה נוצר פער.
כתוצאה מפער זה, לילד יש קשיים, ואז מתרחשת לה תופעה שהחברה מגדירה אותה כדיסלקציה, הבלבול התודעתי שבו שרוי הילד, הנער, כשהבסיס ליצירת קשר וחינוך אינו מתאים לו, ובנוסף לכך תוסיפו את נושא הרגשות, האמוציות וההתייחסות הלא עניינית.
ישנם ילדים, נערים, שההורים והחברה יכולים לחנך, לאלף, לתכנת אותם, ולהתאים אותם לנורמה החברתית בלי בעיות, וישנם ילדים, נערים שההורים והחברה מתקשים לעשות זאת.
כלומר, אותם הילדים, הנערים, שההורים והחברה אינם מצליחים לשנות אותם או אינם מצליחים לשנות אותם חלקית, מצליחים לשמר לעצמם קצת מהזהות והשפה האמיתית שהיא שפת הטלפתיה ומזהותם האמיתית, אך לרוב הדבר נעשה שלא במודע.
לכן ישנם אנשים דיסלקטים, שהיכולות שלהם היא מעל היכולת השכלית הממוצעת, כשבדרך כלל הדבר מתגלה בגיל מבוגר יותר.
כלומר, שפת הלאום הנלמדת, מנתקת אותנו משפתנו האמיתית.
מסקנה: תופעת הדיסלקציה מתרחשת וצצה לה, כאשר מנסים לחנך, לאלף, לתכנת את הילד, הנער, ללמוד שפה שהיא אינה השפה האמיתית שלו, ושאינה קשורה לזהותו האמיתית.
הפתרון בשלב זה הוא, להתאים את המערכת לילד, ולא את הילד למערכת.
סיכום: בשלב זה של תהליך החקירה, הלמידה וההתפתחות האבולוציונית, המין האנושי אינו מודע לזהותו האמיתית, כתוצאה מכך הוא גם התנתק ואינו מודע לשפה האמיתית שבה הוא צריך לתקשר ולהעביר את מסריו.
לכן, הוא יצר לעצמו מגוון רחב מאד של שפות שבאמצעותן הוא יוצר קשר, שהן בעלות כתיבה וקריאה ייחודיים לכל מדינה, קבוצת אנשים מסוימת.
אבל, ישנם אנשים שאינם יכולים להתאים את עצמם לאותה שפת לאום, כיוון שהם מתקשרים בעזרת שפת הטלפתיה, והם מחוברים יחסית יותר לעצמם, אך לרוב הם לא מודעים לכך, כיוון שהנורמה החברתית מחנכת אותם אחרת.
לכן הם מבולבלים וחושבים שמשהו לקוי בהם, מה שלא נכון לחשוב ככה.
שפת הטלפתיה היא השפה האמיתית שלנו.
ילד, נער, שהחברה מאבחנת אותו כבעל דיסלקציה חושב שבו הבעיה, מה שלא נכון לחשוב, כי בחברה המוגדרת נורמלית קיימת הבעיה.
המסר במאמר: שפת הטלפתיה היא השפה שבה אמורים לתקשר ביניהם כל בני האנוש בעולם.
הדיבור, הקריאה והכתיבה, מגבילים אותנו בתקשורת בנינו, מה שגורם לאי הבנה, ולא מאפשרים לנו להעביר את המסר באופן הברור, האמיתי והמדויק.
אבל, בעיקר הדבר גורם לעצירה, מה שלא מאפשר לנו לעבור לשלב התפתחותי מתקדם יותר, ובעיקר להתחבר למי שאנחנו באמת, וללמוד לתקשר באמצעות שפת הטלפתיה.
מי שמאובחן כדיסלקטי ומתקשה לתקשר באמצעות שפת הלאום שלו, שפה הנחשבת לנורמה החברתית, רצוי שידע שדורשים ממנו להיות לא הוא.