אמונה ותקווה הן שני גורמים מניעים רבי עוצמה. האמונה ביכולת שלי לשנות כאדם וכאיש מקצוע, לעשות הבדלבחיי ובחיי אנשים אחרים, להביא ליצירת שינוי משמעותי הינה גורם שמביא אנשים רבים לתחום הטיפול.התקווה שיכול להיות אחרת, שהקשיים שאנו עוברים וחווים אינם גזרת גורל, אלא יש לכל אחד את היכולת לחיות חיים מלאים ומאושרים יוצרת מוטיבציה אדירה להשקיע ולהתאמץ. אם אני מאמינה שאני יכולה לחיות חיים אחרים, טובים יותר,זה יעורר בי את הרצון לפעול ולעשות - אם אין תקווה, אין בעבור מה להתאמץ.אלה היו תפיסות שתמיד האמנתי בהן ואף נתתי להן ביטוי כמרצה ובמפגשים מקצועיים ואישיים. תפיסות אלה הלכו והתחדדו עם השנים והתחזקו במהלך התפתחותי האישית. כיום ברור לי יותר ויותר עד כמה חשובה האמונה והתקווה בעצמי, במה שאני עושה ובלקוח.ממקום זה, פגישה עם איש מקצוע ותיק, מקצועי ואנושי מעלה ומדגישה את האפשרויות שחשיבה מסוג זה מביאה עמה. למרות התחושה שלי שתפיסה זו הולכת ומתפשטת, נראה לי שהיא עדיין איננה התפיסה המקצועית השלטת.
לפני כשבועיים פגשתי מנהל בשרות טיפולי שהוא חבר בוועדת היגוי שבה הייתי שותפה. בתשובה להתעניינותי סיפר לי שהעובדים הוותיקים שעבדו אצלו בשרות פרשו והגיעו עובדים חדשים, וכידוע מה שמאפיין עובדים המסיימים את לימודיהם הינו הרצון "להציל את העולם" וצריכים להוריד אותם לקרקע אל עולם המציאות. זהו, לדעתו, תפקיד ההדרכה: לחבר אותם למציאות וללמדם לפעול בה. דבריו מאפיינים ומשקפים את התפיסה המקצועית השלטת שאינה תומכת בפנטזיות וברעיונות "לא מציאותיים". תפיסה זו חלה לא רק על אנשי מקצוע, אלא גם על מטופלים: לא להיות מנותקים מהמציאות, לרדת לקרקע. החשיבות הרבה שאנו נותנים למציאות כמשהו אמיתי וקשיח תוך כדי רמיסה של האמונה והתקווה של האדם כשייכות לעולם הציפיות ולא לעולם האמיתי אינה מתיישבת עם אמונותיי ותפיסותיי. אינני רוצה להיכנס לפולמוס על מה היא מציאות, אין ספק שכל אחד רואה וחווה אותה בצורה שונה, שמציבה סימני שאלה רבים על אמיתותה של המציאות.
כמאמנת הרגשתי שהאמונה שלי ביכולת לשנות הינה גורם מוטיבציוני ממדרגה ראשונה. ראיתי ברצון לבחון את האמונה התקווה בהתאם למציאות רצון לגונן על העובד, למנוע ממנו עגמת נפש ואכזבה, אך התוצאה של תהליך כזה הוא קיצוץ כנפיו של העובד החדש. המטרה היא ללמד אותו לא לחשוב בגדול, לא לעוף גבוה מדי, שמא יתרסק, אלא להתאים את עצמו למערכת, לחשיבה שלה כדי שלא ייפגע.
אותו מפגש עם מנהל השרות היה רגע מכונן עבורי. תמיד שאלתי את עצמי מה קורה לאותם אנשי מקצוע כגון: עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ורופאים הלומדים את המקצוע כדי להציל את העולם, במפגש עם המציאות הקשה, חוסר התנאים, חוסר הזמן ועוד חסרים אחרים. כיצד הם מתמודדים עם הפער הגדול בין החלום למציאות. והשאלה הנשאלת הינה איך לעזור להם להקטין את הפער בין החלום למציאות, אך לא להרוג להם את החלומות ולא לקצץ את הכנפיים.
החלומות, האמונה הרצון לשנות את העולם הם מוטיבציה אדירה לאנשים שזה הכוח המניע אותם, הם לא באו רק כדי להתפרנס, אלא להביא משהו לעולם .לא אחת שאלתי את עצמי מה קורה לאותם עובדים חדורי אמונה ביכולות שראיתי במקומות העבודה השונים, לאן הם נעלמו כל כך מהר וכיצד הופיעו במקומם אנשים שחוקים וחסרי חיים . הרצון להפוך למציאותיים את העובדים ואת המטופלים, מוציא את הנשמה והרוח מתוך האנשים.
לא מזמן צפיתי בראיון בטלוויזיה עם אדם שנפצע וכתוצאה מהתאונה הולך עם קביים. בתהליך השיקום הודיע שהוא רוצה להיות אח, בהתאם למציאות נראה שאח לא יוכל להיות. אך אם היו בודקים איתו מה מניע אותו להיות אח, אולי זה הרצון לרפא, אולי יש דרכים אחרות לרפא אנשים שאחת מהן הייתה מתאימה לו. אותו אדם שהיה בשיקום אמר שעובדת השיקום שלו הייתה מאושרת כשהסכים לרדת מ"חלומו" ובלשון מקצועית הפסיק להתכחש למצבו והשלים עם המציאות .
בהתאם למציאות האובייקטיבית המטפלת צדקה, אך האם אי אפשר לגשר ולהתאים את המציאות לחלום, לא לקצץ את הכנפיים אלא למצוא מסלול תעופה אחר? נראה שאותם מטפלים שמקצצים להם את הכנפיים במעבר בין הלימודים לעבודה בשדה ומלמדים אותם להיות מציאותיים ממשיכים באותה דרך עם מטופליהם.החדרת התפיסה האימונית כפרדיגמה המקצועית תתחבר לאדם, לצרכיו ולחזונו, לא תכתיב לו את האג'נדה שלועל אחרים, תתייחס בכבוד ובהערכה לרצון של האדם גם אם הוא נראה מופרך במבט ראשון, תסייע למתאמן לממש את חלומו ולא תמהר לפסול את החלום, מאחר ואינו נראה מציאותי. לפעמים רק צריך להגביה עוף על מנת לראות יותר אפשרויות .