המושג " אזור הנוחות" בשפת היום יום, הינו מקום בו מרגישים נוח, בדרך כלל אנו שואפים להימצא במקומות בהם אנו מרגישים נוח.
בשפת ה"אימון" אזור הנוחות הוא המקום שבו אנו מרגישים שאננים, מרוצים,אין בו איום,סיכון או אתגר מאחר והוא מוכר ונוח. מתאמנים רבים נמצאים באזור הנוחות ואינם מוכנים לזוז ממנו והוא הופך למקום שאינו מקדם, אין בו אדרנלין או מוטיבציה , לכן אזור הנוחות הופך פעמים רבות לאזור התקיעות .
החשש לצאת מאזור הנוחות הינו אחד החששות הגדולים של האדם ,כי היציאה מהאזור המוכר, הידוע שאינו דורשלמידה ,לעבר הבלתי ידוע איננו קל, דורש מאמץ, השקעה ויש בו מידה של לקיחת סיכון.
האימון שמטרתו למקסם את יכולות הלקוח ולהניע אותו קדימה משתמש לא אחת בסיפורים על מנת להדגים רעיונות שאם היו נאמרים באופן ישיר היו נדחים על ידי המתאמן. מתאמנים רבים אינם רואים את עצמם באזור הנוחות למרות שהם נמצאים שם .הסיפור מאפשר לכל אחד להתמודד ולהתעמת עם אזור הנוחות שלו, להעלות אותו למודעות ולהחליט אם הוא רוצה להישאר בו או לצאת ממנו, תוך בדיקת הרווחים וההפסדים מההחלטה.
את הסיפור על להקת האווזים שמעתי בהרצאה לפני מספר שנים והוא נחרט בזיכרוני למרות שאינני זוכרת את שמה של המרצה. זה סיפור שאני משתמשת בו כדי להדגים את העובדה שאי אפשר להישאר באזור הנוחות, כי המחיר גבוה מדי.
אספר את הסיפור כפי ששמעתיו: להקת אווזים עפה לה לעבר הארצות החמות. כשהתעייפו מהדרך החליטו לנוח ונחתו בארץ ששמה הוא . Comfort landהאווזים מאוד נהנו משהותם במקום, האכילו אותם, ליטפו ושיחקו איתם. לאחר זמן מה פנו האווזים הצעירים ואמרו למבוגרים "בואו נמשיך במסע, החורף עומד להגיע ואנו עלולים להיתקע ב- Comfort land". ענו האווזים המבוגרים "למה לנו למהר, כל כך טוב לנו כאן בואו ונשאר עוד קצת זמן. ואכן האווזים החליטו להישאר והנה הגיע החורף והם לא יכלו להמשיך בדרכם.באותו חג מולד עלה על כל שולחן ב - Comfort land אווז מפוטם ושמן שלא היה כמוהו. במקרה זה אין צורך להסביר את מוסר ההשכל היות והוא מדבר בעד עצמו.
סיפור שני שכתבתי נקרא החסידה והוא נותן דוגמא ליציאה מאזור הנוחות: חסידה לבנה ארוכת מקור אדום ורגליים אדומות, עפה עם להקתה לעבר הארצות החמות.תוך כדי מעופה הרגישה החסידה לפתע פגיעה בכנף הימנית והיא נפלה ארצה. למזלה הפגיעה קרתה בגובה נמוך יחסית והיא צנחה על כר דשא רך. היא לא הבינה מה הכה בה וגרם לה כאבים כה קשים בכנף הימנית עד שלא יכלה עוד להמשיך לעוף.
שני ילדים התקרבו אליה וקראו "אבא, אבא" בוא וראה מה מצאנו. יש לנו חסידה בחצר, היא פצועה בכנף".החסידה חששה מהילדים שמא יפגעו בה ויכאיבו לה, אך היא לא יכלה לברוח בשל הכאבים בכנפה הימניתולכן נשארה במקומה. האדם שהילדים קראו לו אבא ניגש אליה, הביט בכנף הפגועה ואחז בה בעדינות רבה.החסידה הרגישה שמאדם זה, שמגע ידיו כה עדין ,לא תבוא סכנה.
"מה קרה לחסידה"? שאלו הילדים. "נראה שצייד פגע בכנפה והיא נפלה ארצה. בואו נחבוש את כנפה נטפל, נאכיל ונשקה אותה. נשאיר אותה אצלנו עד אשר תחלים" ענה האב.הילדים והאב הזדרזו והכינו לה מצע של קש רך ונעים שתוכל לנוח בו, האכילו השקו אותה וישבו לידה תוך כדי כך ליטפו את ראשה והרעיפו עליה חום ואהבה רבה .
החסידה שמעולם לא חשה כל כך הרבה חום ואהבה, נהנתה מאוד מתשומת הלב של הילדים והאב.לאט לאט התרגלה אליהם, נהנתה לשוטט בחצר לאכול חרקים ושבלולים והרגישה מוגנת. לאחר זמן מה שכחה מאחיותיה החסידות, מאורח חייה הקודם והתמסרה לחמימות, להגנה ולנוחות שבחייההחדשים.
יום אחד החלה החסידה להרגיש שמשהו חסר לה, אך לא ידעה להגדיר את התחושה שקיננה בה, זה היה משהולא מוכר, סוג של אי נוחות. היא בחנה את חייה ואמרה לעצמה: "יש לי מקום פיזי נוח רגוע ומפנק , אהבה, מזון ביטחון וחום , כל מה שאני זקוקה לו, אך למרות זאת משהו מפר את מנוחתי, אינני יודעת מה חסר לי"? התעצבה החסידה ואיבדה את תאבונה, נהגה לרבוץ על מצעה, נעלמו ממנה הערנות ושמחת החיים.באו הילדים אל אביהם ושאלו: "אבא מה קרה לחסידה, היא עצובה, אינה אוכלת וחדלה להסתובב בחצר" אמר להם האב: "אולי היא מתגעגעת לחברותיה החסידות ולאורח החיים הקודם שלה, אל החופש, המעוף והמרחבים. חיי השבי אינם מתאימים לה".
לפתע נזכרה החסידה בחברותיה החסידות, במסעות שערכה עמן על פני ארצות ונופים וחשה געגועים עזים לחיים אלה .לאחר שהבינה את מצוקתה, ידעה מה עליה לעשות, כאשר תראה את להקת החסידות הראשונה חולפת מעליה היא תמהר ותחבור אליה. ואכן מספר ימים מאוחר יותר חלפה להקת חסידות והחסידה פרשה כנפיה, עפה והצטרפה אליהן .
קשה לתאר את שמחתה את תחושת השחרור שלה כאשר חשה שהיא עפה שוב באוויר ומתחברת חזרה למהותה.הילדים הצטערו מאוד על אובדן חברתם החסידה, אך האב הרגיע אותם באומרו: "מקומה של החסידה עם חברותיה.החיים בין בני אדם גם אם הם נוחים ומפנקים אינם מתאימים לה. אנו נהנינו ממנה, טיפלנו בה כשהייתה זקוקה לנו, אך עתה משהחלימה עליה לחזור לחייה ולחברותיה החסידות".