הדיון בסוגיית סטטוסים לפייסבוק בישראל הוא דיון אשר כל מי שלב פועם בחזהו לא יכול להסתיר את הדמעות שזולגות מעיניו. כשאנחנו מדברים על סטטוסים לפייסבוק אנחנו מדברים, בעצם, יותר עלינו, פחות עליהם. סטטוסים לפייסבוק הם המראה שלנו. הם הבבואה. צריך להסתכל עליהם כדי להכיר אותנו. הם חוששים. הם מסתתרים (לא כולם, מן הסתם). הם שותקים. הם יודעים לעבוד, חרוצים מאין כמוהם, מסתפקים במועט. רבים מהם נקרעים ממשפחותיהם מכורח הנסיבות, חיים בארץ רחוקה, בשפה זרה, במנטליות שהם כה שונים ממנה. לפעמים אני חש וחושב שכאשר אומרים סטטוסים לפייסבוק מתכוונים, למעשה, אלינו.
סטטוסים לפייסבוק מצויים כאן במעמדים שונים- חלקם חוקיים, אשר שהייתם מוסדרת וחלקם בלתי חוקיים, מועמדים לגירוש. אילוצי המציאות חזקים מכול. בבתיהם של לא מעט אנשים מועסקות עוזרות בית נטולות מעמד. את שדותינו מעבדים תאילנדים. את קשישינו סועדות פיליפיניות. קשה לתאר כיום את המשק הישראלי ללא סטטוסים לפייסבוק.
יש לא מעט צביעות והתחסדות בוויכוח על אודות התופעה של סמיילים לפייסבוק. קשה (או קל) אתם, כך או כך דומה כי אי אפשר בלעדיהם. אף שישראלים רבים משוועים לעבודה, אם וכאשר מוצעות להן בלשכות העבודה עבודות בתחום החקלאות או הסיעוד הם מוצאים תירוצים יצירתיים להוכיח את אי-התאמתם לביצוע העבודות המוצעות. למזלנו, סמיילים לפייסבוק אינם מפונקים.
תופעת העובדים הזרים התחיל, למעשה, בראשית שנות ה – 90 כאשר סגרים תכופים על שטחי יהודה שומרון וחבל עזה מנעו כניסתם של עובדים פלשתינאים וחייבו הבאת מחליפים. ישראל החלה להתמלא בהדרגה בעובדים (מהגרי עבודה) מסין, תאילנד, דרום אמריקה, הפיליפינים, רומניה ומערב אפריקה.
אף שאין ויכוח על נחיצותם, חריצותם ונכונותם – גם אם בהעדר ברירה – לעבוד בעבודות שונות, בעיקר בחקלאות ובסיעוד, אשר ישראלים נרתעים מהן ואף בוחלים בהן, משפטים לפייסבוק גורמים גם "כאבי ראש" לשלטונות. בחודש יולי קיבלה ממשלת ישראל החלטה על גירושם מן הארץ של מאות ילדי עובדים ( בד בבד עם אישורה המשך שהייתם של מאות אחרים) ובכך שוב הציפה ואף החריפה את הוויכוח על מעמדם – החוקי והאנושי גם יחד - של סטטוסים לפייסבוק. הוויכוח לא תם. הוא רק בראשיתו וסביר להניח שהוא יילך ויתלהט.