שירה

שירה.  
מהי שירה?
שירה זוהי שפה, שמטרתה העברת מסר מדמיונו של כותב השירה, למאזינים, לקוראים, במטרה לרגש אותם.
שפת השירה מטרתה העברת מסר דמיוני, והיא אינה משקפת את המציאות האמיתית.
דמיון זה לא המציאות האמיתית.
שפת השירה הדמיונית של כותב השירה, מועברת באופן כזה, שהיא אינה תואמת את השפה הרשמית המקובלת, שאמורה לתקשר בין האנשים באופן הרגיל.
שפת השירה שנועדה לרגש, זהו בעצם סוג של פולחן רגשי, מיני פולחנים רבים שאמורים לענות על צרכיו הרגשיים של הכותב או השומע או הקורא.
טקס פולחן השירה, מטרתו לעורר בנו את הרגשות הפנימיים שבנו.
הרגשות הפנימיים שבנו, כוללים בתוכם את הרגשות החיוביים וגם את הרגשות השליליים.
הרגשות החיוביים כוללים בתוכם את הרגשות שגורמים לנו להרגשה הטובה, כמו: אהבה, אושר, שמחה, צחוק, יצר מיני, ועוד.
הרגשות השליליים כוללים בתוכם את הרגשות שגורמים לנו להרגשה הרעה, כמו, פחד, דיכאון, חרדה, כעס, לחץ, צער, עצב, ועוד.
כתוצאה מהרגשות הפנימיים שבנו, אנחנו חיים בנדנדה רגשית, זיגזג רגשי, שנע בין הרגשות החיוביים לרגשות השליליים, מה שלא מאפשר לנו את הרוגע הפנימי, והשירה משקפת זאת.
מהו הרוגע הפנימי? הרוגע הפנימי הוא מצב פיזיולוגי שבו אנחנו לא מייצרים את הרגשות הפנימיים שבנו, לא החיוביים ולא השליליים, מה שמנטרל בנו את הנדנדה, הזיגזג הרגשי.
הרוגע הפנימי מנטרל בנו את הצורך והנזקקות שלנו לשירה.
הצורך והנזקקות שלנו לשירה ולריגושים, משקף את הסבל הרגשי הקיים בחיינו.
מסקנה: שפת השירה, נועדה לרגש את כותב השירה וקוראי או שומעי השירה.
אך לשפת השירה אין כל קשר למציאות האמיתית, אלא לרגשות למחשבות ולדמיונות, שמנתקים מהאני העצמי, מהזהות האמיתית ומהמציאות האמיתית, ובכך במודע או שלא במודע, נוצר בנו קונפליקט, ניגוד, פיצול בין הרגש המחשבה והדמיון, לבין הרוגע הפנימי שמאפשר את הרציונאל.
סיכום: הצורך והנזקקות הרגשית גורם לכך שנחפש לעצמנו פולחנים רגשיים, שנובעים בעיקר מהצורך ומהנזקקות להשתחרר מאותם הרגשות שליליים שגורמים לנו להרגיש רע עם עצמנו, כמו: פחד, חרדה, דיכאון, כעס, לחץ, צער, עצב ועוד, ולעבור לאותם רגשות חיוביים שגורמים לנו להרגיש טוב עם עצמנו, כמו: אהבה, אושר, צחוק, הנאה, שמחה, יצר מיני ועוד, וזה מהות טקס הפולחן הרגשי, כשאחד מיני רבים הוא הפולחן הרגשי בשירה.
בן אנוש כשהוא רגוע, רציונאלי וענייני מחובר לעצמו, לאני העצמי, לזהותו האמיתית, ולכן היכולת שלו לתרגם את המציאות האמיתית שבה הוא נמצא וחי נעשית באופן ברור יותר, שפוי יותר, שונה מאשר בן האנוש הרגיש, האמוציונאלי והלא ענייני, שמנותק מזהותו האמיתית ומהמציאות האמיתית, שמכניס את עצמו תודעתית למציאות דמיונית והשירה משקפת זאת.
המסר במאמר: הצורך והנזקקות לריגושים, הביאה אותנו להמציא את הפולחן הרגשי שבשירה.
שלב מתקדם יותר בתהליך החקירה, הלמידה וההתפתחות האבולוציונית, יהיה שלב המעבר למציאות שבה השירה לא תרגש אותנו, כי נשמור על הרוגע הפנימי שבנו, מה שיקנה לנו בריאות ואריכות חיים.
להתרגש זה לא בריא, לדעתי.
יוסי קרמר מייעץ ומכוון למודעות עצמית והתפתחות אישית.
לבלוג שלי http://blog.tapuz.co.il/yosikramer
טלפון 048224276.