אלמוג בהר, שירים לאסירי בתי-הסוהר, לא לקנות

עונש חכם. אלמוג בהר. הוא סופר צעיר יחסית שסיפורו "אנא מן אל-יהוד", זכה להצלחה. הרעיון המרכזי בסיפור, מבריק. אלמוג גם כותב שירה. ונחשב לאחד המשוררים המזרחיים המבטיחים. האמנם?

הספר מרשים וחכם. אלמוג הוא גאון אמיתי, גאון הספרות. הספר מכיל דברים טובים רבים. אני אפרט אותם במאמר. הספר מכיל אפילו מספר מסוים של הברקות גאוניות. הספר מכיל בתוכו כל כך הרבה דברים טובים שטקסט יכול להציע, באמת הישג. חוץ מבחינה אחת.

לא לקנות. הספר לא אטרקטיבי לקורא. הספר לא דקיק, כבד מאוד, רציני, ולפעמים חמור סבר. נדרש מאמץ גדול של ריכוז כדי לצלוח אותו. ברובו  המוחלט הספר משעמם ומתיש. ישנם די הרבה קטעים שהם לא כאלה, ודי מהנים, אבל הם מעטים מעטים מידי.

הספר ניתן לרכישה ב. אינפורמציה מדויקת ניתן למצוא בגוגל בקלות. קודם כל, ישנה מהדורה אלקטרונית. 22.5 שקלים. מחיר שנראה זול. אולם לדעתי באלקטרוני, יש למכור במחירים זולים בהרבה, וביותר עותקים. לדעתי זה נכון כמעט לכל ספר, ובטח לגבי  ספר לא אטרקטיבי כמו של אלמוג. ישנה גם מהדורה מודפסת ב 50 שקלים. יש להפסיק עם הדפוס באופן מיידי, גם בשירה.

על הספר. לכאורה, הספר הוא מנקודת אני חווה. חוויות אישיות, ובעיקר את עולמנו, וארצנו. כלאמר נושאים חברתיים, פוליטיים, ובעיקר של מורשת תרבותית. גם בוב דילן אבל בעיקר, מורשת המזרח, המסורת היהודית, והדת.

אבל למעשה מדובר בהמחזה, דרך האני החווה והמספר, של הדרמה הקטנה, החברתית תרבותית והפוליטית, המתהווה, במדינת ישראל, ובעיקר, של הדרמה הגדולה המקבילה שמשתוללת כרגע בעולם. המפגש בין הצורך ליוניפורמיות, והרצון כדברי שאקירה, שהעולם יהפוך לקבוצה אחת מנצחת כמו ברצלונה, לבין הפלורוליזם התרבותי, חוסר שביעות הרצון המסתער, וכולי. כמובן דברים אלה לא מצוינים בספר בכלל, אבל זו הדרמה, זו הדרמה.

סגנון הספר. שורות הספר כן מכילות הרבה דברים טובים שיש לשירה להציע. חריזה, ועוד. אולם למעשה מדובר בספר מאוד לא גדוש סגנונית שירית. בסה"כ פרוזודיה של פרוזה. וזה גורם מרכזי בחוסר האטרקטיביות של הספר לקורא.

פרטים נוספים. הספר יצא לאור במהדורה אלקטרונית ב 2016. הספר, זוכה כעת להתיחסות די רבה, בתקשורת.

המאמר. ידגים במספר שירים את מה שכתבתי עד כה. אח"כ אני אסביר ביתר פירוט, את שכתבתי. את המעלות הרבות, ואת חוסר האטרקטיביות לקורא. ננסה להבין מיהם הקוראים הפוטנציאלים, ולמה לרובם המוחלט לא כדאי לקנות ספר זה. נדון באופן כללי, גם בענין של המחיר.

נתחיל בהדגמת מספר שירים.  שיר ראשון.

בני אומר בשמחה הכל

בְּנִי אוֹמֵר בְּשִׂמְחָה הַכֹּל

וּמִתְכַּוֵּן לְכָל חֶלְקֵי הַפָּזֶל

אוֹ לְכָל קֻבִּיּוֹת הַלֶּגוֹ

אוֹ לְכָל הַלַּחְמָנִיָּה.

וְלִפְעָמִים, לְצֹרֶךְ הַדְגָּשָׁה

הוּא חוֹזֵר עַל הַמִּלָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:

הַכֹּל הַכֹּל הַכֹּל.

אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּלְמַד

שֶׁאֵלּוּ רַק חֲלָקִים

שיר אישי. די סתמי. פרוזאי, ואנמי. יש תחושה מרגיזה שמסתתר משהו מעבר. זהו שיר קצר יחסית. כדי לא לשבור את הקורא, לא הבאתי שיר מייצג מבחינת האורך, השירים בספר מאוד ארוכים. ולכן הם לא רק עם המגרעות שצוינו פה, אלא מאוד מתישים וקשה לצלוח אותם. רוב השירים שמקודשים לילדי אלמוג, מכילים גם מוטיבים של הרצון שהילד יהיה קשור גם למורשת של אלמוג, וכו'. די כבד.

שיר שני. שיר חברתי, חוויתי.

פולשים

א.

— זוֹכֶרֶת אַתְּ שֶׁהִתְרַחֲשׁוּ נִסִּים?

הַמַּיִם הָיוּ לְיַיִן, הַלֶּחֶם לְבָשָׂר,

הַתַּרְנְגוֹל קָרָא וְהַקֵּיסָר הָלַךְ לְבֵיתוֹ?

— לֹא זָכַרְתִּי שֶׁהָלַךְ הַקֵּיסָר לְבֵיתוֹ,

כֵּיצַד יֵלֵךְ — כְּשֶׁכָּל הַמַּמְלָכָה בֵּיתוֹ?

ב.

כֻּלָּנוּ בָּאנוּ מֵרֶחֶם, כֻּלָּנוּ הוֹלְכִים אֱלֵי קֶבֶר,

אֲבָל בֵּינְתַיִם נִתְעַכֵּב בָּרְחוֹבוֹת, נִפְלֹשׁ לְבָתִּים,

נֵדַע: הַלַּיְלָה מַמְתִּין לַיּוֹם וַאֲנַחְנוּ — לַמִּשְׁטָרָה.

ג.

וְהַשּׁוֹטְרִים מֻרְגָּלִים בְּמַגַּע גּוּף בְּגוּף,

בַּאֲחִיזַת יְדֵי מַפְגִּינִים, בַּהֲרָמַת הַבָּשָׂר

מִן הָאֲדָמָה לָאֲוִיר, בְּהַשְׁלָכָתוֹ

אֶל פִּי נַיֶּדֶת פְּעוּרָה.

וַאֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים לְהִתְנַגֵּד וְלוֹמְדִים שִׁעוּרִים

בְּמַגַּע הַבָּשָׂר, אוֹחֲזִים יָדַיִם בְּשׁוּרָה מוּל נַיֶּדֶת

לְעָצְרָהּ, וְאַחַר־כָּךְ נֶאֱחָזִים בְּכֹחַ הַכְּבִידָה

בִּישִׁיבָה עַל הָאַסְפַלְט בְּלֵב הַצֹּמֶת, מְחַשְּׁבִים

מִי יִכָּנַע רִאשׁוֹן, נֶהַג הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁמּוּלֵנוּ, אֲנַחְנוּ

אוֹ כֹּחַ הַכְּבִידָה.

ד.

נָבוֹא מִן הַסִּמְטָאוֹת, מִן הַסִּסְמָאוֹת,

נַעֲמֹד בִּרְחוֹבוֹת הַנָּהָר, בְּמִישׁוֹר הָהָר,

נִתְקַבֵּץ בַּכִּכָּרוֹת, נַחְסֹם אֶת הַכִּרְכָּרוֹת,

אֶת הָאוֹטוֹבּוּסִים, אֶת הַגִּ'יפִּים וְהַסּוּסִים,

וְלֹא נִצְהַל בַּמִּלְחָמוֹת שֶׁעַל הַגְּבוּל.

ה.

נִישַׁן בָּרְחוֹבוֹת, נָקִיא בָּרְחוֹבוֹת,

נִתְחַמֵּם בְּחַדְרֵי מַדְרֵגוֹת כְּשֶׁחֹשֶׁךְ הַלַּיְלָה מֵגֵן עָלֵינוּ,

וּבֵינְתַיִם נְחַכֶּה לְחֹם הַיּוֹם.

נָבוֹא רְעֵבִים־שְׂבֵעִים, נָבוֹא אוֹהֲבִים־זוֹעֲמִים,

נָבוֹא אִלְּמִים עַד כְּדֵי בֻּלְמוּס שֶׁל צְעָקוֹת.

ו.

אָמְרוּ שֶׁאֲנַחְנוּ פּוֹלְשִׁים. אִם כָּךְ נִפְלֹשׁ

רָחוֹק יוֹתֵר, אֶל תּוֹךְ גּוּפָם שֶׁל הַמְפַנִּים,

אֶל תּוֹךְ מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם נִפְלֹשׁ

אֶל הַשִּׁירִים, אֶל הַמִּלִּים,

נִפְלֹשׁ אֶל חַדְרֵי הַשֵּׁרוּתִים הָרַבִּים,

הַמְרֻוָּחִים, בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַקֵּיסָר.

ז.

— וְאִם נַזְמִין אֶת הַקֵּיסָר שֶׁיָּגוּר עִמָּנוּ

בַּשִּׁכּוּנִים, שֶׁיַּעֲמֹד עִמָּנוּ מוּל הַשּׁוֹטְרִים,

שֶׁיִּמָּתְחוּ יָדָיו בַּאֲחִיזָתָם וְיִכְאֲבוּ רַגְלָיו

כְּשֶׁיֻּשְׁלַךְ אֱלֵי נַיֶּדֶת, אוּלַי יָבִין?

— וְתַאֲמִין שֶׁיָּבוֹא הַקֵּיסָר? עֲדַיִן תַּאֲמִין?

אוּלַי כִּסְאוֹ בּוֹעֵר, אַךְ יוֹעֲצָיו אוֹמְרִים לוֹ

שֶׁכִּסְאוֹ זוֹהֵר, שֶׁלִּבּוֹ הוּא שֶׁבּוֹעֵר.

מה? לא עובד. המחאה החברתית לא באמת עוברת לקורא. אלמנטים לא מובנים בקריאה ראשונה (הקיסר). מה שיעורר אולי ענין אצל חוקרי הספרות, אבל ירגיז את הקורא. למה שיתעמק בשיר? הוא לא חייב לאלמוג כלום. גם אם תהיה פרשנות לשיר, היא לא תהיה נגישה לקורא. אולי בשעורי ספרות, עוד ככה וככה שנים, אולי. בפשט, השיר פשט.

קריאה כאילו זורמת ובעצם, משמימה.  קשה לפענח את מושג הקיסר. אין  פה אמירה חדשה. למה שהקורא יתאמץ כל כך, להבין מה זה מי זה, הקיסר. זה לא יקרה. כשמתעלמים מהאלמנטים הטיפה חידתיים, השיר שיגרתי. מה זה מענין בעצם. כלאמר, השיר כשלעצמו לא מענין. אבל בתוך החוויה הטוטאלית של קריאת הספר, ייתכן שיש לו משקל. אבל,  כמעט אף קורא, לא ישקיע את  המאמץ הכבד,  הנדרש לקריאת הספר במלואו.

שיר שלישי. שמתיחס למסורת.

זיווגי אותיות

"לשם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵם י"ה בְּו"ה, בְּיִחוּדָא שְלִים, בשם כל ישראל, הריני מוכן לומר שנים ועשרים אותיות התורה הקדושה. ויהיה רצון מלפניך ה' אלהַי ואלהֵי אבותי, שתצרף ברחמיך הרבים את אותיות אלו לתבות כרצונך, כי רחום אתה ומרבה להטיב, ואנחנו עבדיך, בניך בני בְחוּנֶיךָ, כוונתנו לעשות רצונך. ה' נגדְךָ כל תאוותנו, ואנחתנו ממך לא נסתרה."

רבנו יוסף חיים ("הבן איש חי"), ספר לשון חכמים, חלק שני, סדר לימוד אַלְפָ"א בֵּיתָ"א

שִׁי"ן הִיא שִׁכְחָה. דָּבָר אַחֵר שֶׁקֶר.

וְתָ"ו תּוֹרָה תְּמִימָה. לָמָּה קֵרַב שִׁי"ן

הַשֶּׁקֶר לְתָ"ו הַתְּמִימָה? לְהוֹדִיעַ שֶׁאִם יְוַתֵּר

הַשֶּׁקֶר וְיֵעָשֶׂה כְּתָ"ו הַתְּמִימָה, הֲרֵי הוּא

שׁוֹכֵחַ לוֹ, אַךְ אִם תָּ"ו נַעֲשֵׂית

שַׁקְרָנִית, אֵין שׁוֹכֵחַ לָהּ. וְאַחַר הַתָּ"ו

אָלֶ"ף אֱמֶת. וּבֵי"ת בְּרָאָהּ לְהַצְמִיד לָאֱמֶת

סִימָן. גִּימֶ"ל דְּבַר גָּלוּת בָּהּ אָמַר

לָעָם. דָּבָר אַחֵר גְּאֻלָּה. וּבְדָלֶ"ת פָּתַח

לִשְׁתֵּיהֶן דֶּלֶת, כִּוּוּן אֶחָד גָּלוּת, כִּוּוּן

אַחֵר גְּאֻלָּה, וְאֵין יוֹדֵעַ מִי עוֹמֵד

לְצַד זֶה וּמִי לְצַד אַחֵר. הֵ"א

שְׁמוֹ, וְעַל וָ"ו תּוֹלִין כָּל הַשֵּׁמוֹת

וּמְחַכִּין. זַיִ"ן זֹאת זִמְרָה שֶׁהָיוּ מַלְאָכִים

מְזַמְּרִין לְפָנָיו מִן הָאוֹתִיּוֹת. דָּבָר אַחֵר

אֵלּוּ אַנְשֵׁי אֱמוּנָה שֶׁהָיוּ זוֹעֲכִים אַף

בְּלַחֲשָׁם. חֵי"ת שֶׁנְּבַקֵּשׁ לְפָנָיו לַמְרוֹת חַטְּאוֹתֵינוּ

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ חֲפוּיֵי חֲרָטוֹת, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ טוֹעֲנֵי טְעָנוֹת,

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יוֹדְעֵי יְשׁוּעוֹת. בְּכַ"ף פָּקַח אוֹתִיּוֹתָיו

לִנְדָבָה לִבְנֵי־אָדָם, וְהִצְמִידָהּ לְלָמֶ"ד וּלְמֵ"ם

לְלַמֵּד אוֹתָנוּ מַלְכוּת. נוּ"ן נַפְתּוּלֵי נֶצַח,

סָמֶ"ךְ סְחוּפֵי סָפֵק, עַיִ"ן עֲצוּרֵי עָקֵב,

פֶּ"ה שֶׁאִם הַפָּנִים פּוֹנוֹת, אֵלָיו צְרִיכוֹת

לִפְנוֹת, צָדִ"י צוֹעֲקֵי צֶדֶק, דָּבָר אַחֵר

צָרֵי צַדִּיק, קוֹ"ף קָמֵי קֶדֶם. וְרֵי"שׁ

רָאשִׁים וְרָשִׁים, וְכָל הַמַּפְרִיד בֵּינֵיהֶם אָלֶ"ף,

וְכָל הַמַּפְרִיד בֵּינֵיהֶם רָשָׁ"ע, שֶׁעֵינוֹ בְּכָל

רָשׁ, וְאֵין הוּא שׁוֹעֶה לְשַׁוְעָתָם. שִׁי"ן

פַּעַם שְׁנִיָּה שָׁלוֹם. דָּבָר אַחֵר שָׂטָן.

וְתָ"ו שְׁנִיָּה תּוֹלָדוֹת. דָּבָר אַחֵר תּוֹכֵחוֹת.

וְזִוּוּגֵי אוֹתִיּוֹת אוֹת בְּאוֹת לְמִלִּים רַבּוֹת

כֻּלָּן שׁוֹכְנוֹת בְּגִימֶ"ל גַּן עֶדְנוֹ וְחוֹצוֹת

יוֹם יוֹם עוֹלָמוֹת וְעוֹבְרוֹת דְּלָ"תוֹת וּמִתְעַבְּרוֹת.

כל מה שכתבתי על השיר הקודם תקף  בשיר הזה. בנוסף השיר לא ידבר אל לב הציבור החילוני, וקשה לי להאמין שיוסיף משהו לציבר המסורתי, דתי, .... שיר שדורש, מכל קורא, מאמץ גדול של ריכוז, והעמקה. עונש חכם.

תאור יותר מפורט של תוכן הספר. כמו שכבר ציינתי, הספר מעביר דרך אני חווה, גם את האישי לגמרי, אבל בעיקר את חוויית התרבות המסורת, וההוויה החברתית והפוליטית. בחלק גדול מהשירים, האני החווה כמו נעלם, בעיקר בתרגומים למיניהם.

חוויות אישיות של היריון, גידול ילד, אהבה, הרבה אהבה, וחיזורים,  בגילאים שונים. שירים חברתיים, רלוונטים לישראל של ימינו. שירים פוליטים. שירים בעלי אופי דתי. שירי מסורת שונים. תרגומים. תרגומים של דילן ועוד. סיגנונות שונים, בשירה, למשל סגנונו של רוני סומק. ועוד סיגנונות רבים. אם כי על כולם שומר,  הסגנון החצי פרוזאי, והמאוד ספציפי של הספר.

חלק גדול מהשירים, הם של אלמוג נטו. חלק מתורגמים. חלק ואריאציות על שירים ידועים, ויש גם פזמונים. באופן כללי הפרק של הואראציות, הוא יותר טוב מהאחרים.

נקודות אור בספר. לספר נקודות אור רבות.

לכאורה ספר לא לכיד. רק לכאורה. ריבוי המוטיבים לכאורה, מזכיר יותר כתב עת מאשר ספר, אבל רק לכאורה.

הספר לכיד. דרך האני החווה. בד"כ זה לא מספיק. אבל קודם כל אלמוג לא משקר אף פעם בשורות השיר. דבר שני, חוויות אלמוג רלוונטיות, לאנשים שהם, מודעים, חברתית, פוליטית, או אולי עם זיקה למסורת, או אולי אפילו דתיים, או  בני עדות המזרח, או אולי בבת אחת כמה תכונות שציינתי. בעצימות יותר קטנה, הספר  רלוונטי, לרוב אזרחי ישראל, ובאופן אחר, בקישור לא טריוויאלי, להרבה מתושבי העולם.

הספר מענין אקדמית. בוודאי ספר מאוד מענין אקדמית, מכל הבחינות שציינתי עד עכשיו. ראוי למחקר ומחשבה  עליו. אולי קטעים ממנו ינתנו כדוגמאות בשעורי ספרות שונים. אולי עוד מספר עשרות שנים ייזכרו הספר ואלמוג, כבולטים לתקופה. אבל כל השירים שבאמת שרדו, שבאמת עשו, השירים היפים, של המשוררים הגדולים,  בהרבה יותר אטרקטיבים מהשירים בספר של אלמוג.

הספר מעורר באזז תקשורתי, ויעורר. כנראה נכון, אבל התקשורת מתמקדת יותר מידי בשירים החשובים, ופחות מידי בשירים הנהדרים. חבל. הציבור מתרחק בשאט נפש, מהשירים החשובים כבר 40 שנה.

עונש חכם. אלמוג והקוראים. לאורך כל המאמר הדגמתי למה הקורא די יסבול כשיקרא את הספר. ספר די כבד ומתיש. הספר  חסר את הדברים היותר מהנים שיש לשירה להציע, ויש לה. האפקט המרשים והחזק של הספר יכול להווצר אצל הקורא, רק אחרי קריאת הספר כולו, והתעמקות בו. הקורא לא יעשה את זה.

אבל מיהם הקוראים של אלמוג? סתם מתענין בשירה פוטנציאלי, שאולי שמע משהו על הספר. למה שיתאמץ. הוא לא יתאמץ. ביחוד כש 40 שנה האחרונות הציבור בישראל מאס בשירה העברית. אולי קוראים שהספר יותר רלוונטי לגביהם. יש די הרבה כאלה. למשל בני עדות המזרח, ומסורתיים. טוב אצלהם יש לאלמוג יותר סיכוי, לכאורה, ומספרם רב. אבל מנסיונינו, פורסמו הרבה ספרי שירה שהיו רלוונטים לחלק מהציבור. למשל למגדר מסוים (לא באמת המקרה של אלמוג). אבל לא זכור לי ספר שזכה להצלחה גדולה בציבור הרלוונטי (למשל נשים, או הציבור הדתי וכולי). הספר של אלמוג הוא כל כך לא אטרקטיבי לקורא, שבוודאי לא יזכה להצלחה משמעותית במכירות, אפילו אצל החלק מהציבור שהוא יותר רלוונטי לגביו.

מעמיקים בשירה, חוקרי שירה, אנשי רוח המתענינים, וכולי, כן יקנו את הספר, ובצדק. מספרם לא עד כדי כך, קטן.

טעות סגנונית לדוגמא. הספר לא מכיל בצורה עצימה אלמנטים שיריים, מטאפורות וכולי. אם הם קיימים, הם די מוצנעים. אם קיימת פרוזודיה ספציפית לספר, היא בעצימות נמוכה, או לפחות ככה נקלטת אצל הקורא. פרוזודיה נחבאת אל הכלים. לא טוב. אלמנטים שיריים, למשל מטאפורות, הרבה פעמים מגבירים את התענוג של הקורא. כמובן אפשר בלי. אבל הספר הזה מדגים, כמו הרבה ספרים אחרים, שקשה.

ישנן מספר מועט של נקודות אור מבחינת הקורא. אם ישקיע בטירוף ויקרא את כל הספר במלואו, ויעמיק, יחכים, גם חוייתית. בפרק, ואריאציות, שמכיל מעין תרגומים או  מעין ואריאציות, על שירים ידועים, ישנם מספר קטעים, בהם הקורא ממש יתענג על הקריאה.

ישנן שורות ממש נהדרות.

וריאציות סְפַּנְיוֹלִיּוֹת

א. דיאלוג בין אם לִמחַזרת

—  אַל תַּעַבְרִי לִפְנֵי בֵּיתִי, גְּבֶרֶת, אַל תָּטִילִי עֵינַיִךְ

עַל דַּלְתִּי, יֵשׁ לִי בֵּן יָפֶה, יָפֶה מִדַּי

בִּשְׁבִילֵךְ גְּבִרְתִּי.

—  אֶעֱבֹר לִפְנֵי דַּלְתֵּךְ, אִמָּא, אֲחַפֵּשׂ בְּמַבָּטִי אֶת בְּנֵךְ

בְּכָל הַחַלּוֹנוֹת, אִם בְּנֵךְ יָפֶה כָּמוֹךְ, אֶקַּח אוֹתוֹ

עִמִּי בַּיִת לִבְנוֹת.

—  אַל תַּעַבְרִי בַּחֲצֵרִי, גְּבֶרֶת, אַל תְּמַלְּאִי בְּמַחְשְׁבוֹתַיִךְ

אֶת גַּנִּי, יֵשׁ לִי בֵּן רַךְ עֵינַיִם, וְלֹא אֶתֵּן אוֹתוֹ

בְּיָד אַלְמוֹנִית.

—  אֶעֱבֹר בַּחֲצֵרֵךְ, אִמָּא, אָשִׁיר לִבְנֵךְ שִׁירִים

שֶׁל אַהֲבָה, אִם עֵינָיו יָפוֹת כְּעֵינַיִךְ, אַצִּית בְּלִבּוֹ

אֵשׁ לֶהָבָה.

—  אֶל מִטְבָּחִי אַל תִּכָּנְסִי, גְּבֶרֶת, אַל תִּטְעֲמִי מִן הַמַּאֲכָלִים

שֶׁהוּא אוֹהֵב, אִם תִּלְמְדִי אוֹתָם לְבַשֵּׁל, אֲאַבֵּד אֶת בְּנִי

בְּלֵב דּוֹאֵב.

—  כְּבָר אוֹתָךְ אֲנִי אוֹהֶבֶת, אִמָּא, הַעֲבִירִי בְּנֵךְ לְפָנַי

וְאֶחֱזֶה, אִם אוֹתָךְ אוֹהֵב הוּא כָּמוֹנִי, נִשָּׁבַע הַיּוֹם בָּאַהֲבָה

זֹאת לָזֶה.

ב. דיאלוג בין המחזרת לַבן

—  פְּתַח לִי הַדֶּלֶת, אֲהוּבִי, הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת

וְרוֹצָה אֲנִי אוֹתְךָ לִרְאוֹת.

—  אֵיךְ אֶפְתַּח לָךְ הַדֶּלֶת, אֲהוּבָה, אִמִּי יוֹשֶׁבֶת לְיָדִי

וְתוֹפֶרֶת לִי חֻלְצוֹת.

—  גְּנֹב לָהּ הַמַּחַט, אֲהוּבִי, וְאֶל תּוֹךְ הַשֵּׁנָה

רֹאשָׁהּ יִשְׁקַע.

—  אֵינִי נִרְדָּם בַּלַּיְלָה, אֲהוּבָה, אֶת רֹאשִׁי רוֹדֶפֶת

מַחֲשָׁבָה עַל נְשִׁיקָה.

—  פְּתַח לִי הַדֶּלֶת, אֲהוּבִי, הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר שָׁקְעָה

וְרוֹצָה אֲנִי לָשִׁיר לְךָ שִׁירִים.

—  אֵיךְ אֶפְתַּח לָךְ הַדֶּלֶת, אֲהוּבָה, אָבִי עוֹמֵד

וְקוֹרֵא בְּלַחַשׁ מִן הַסְּפָרִים.

—  גְּנֹב לוֹ הַמִּשְׁקָפַיִם, אֲהוּבִי, וְאֶל תּוֹךְ הַשֵּׁנָה

רֹאשׁוֹ יִצְנַח.

—  בַּיָּמִים אֲנִי יָשֵׁן, אֲהוּבָה, אֶת רֹאשִׁי רוֹדֵף חֲלוֹם

עַל יוֹם אִתָּךְ אֶבְרַח.

—  פְּתַח לִי הַדֶּלֶת, אֲהוּבִי, הַשֶּׁמֶשׁ עוֹד מְעַט תִּזְרַח

וְרוֹצָה אֲנִי אוֹתְךָ לִרְאוֹת.

—  אֵיךְ אֶפְתַּח לָךְ הַדֶּלֶת, אֲהוּבָה, אֲחוֹתִי אֵינָהּ נִרְדֶּמֶת

הִיא כּוֹתֶבֶת אַכְזָבוֹת.

—  גְּנֹב לָהּ אֶת הָעֵט, אֲהוּבִי, וּבַשֵּׁנָה

רֹאשָׁהּ יִלָּכֵד.

—  כָּל הַזְּמַן אֲנִי מְחַפֵּשׂ, אֲהוּבָה, זְמַן שֶׁאֵינוֹ יוֹם אוֹ לַיְלָה

כְּדֵי שֶׁאוּכַל עִמָּךְ לְהִתְאַחֵד.

—  כְּבָר עָלְתָה הַשֶּׁמֶשׁ, אֲהוּבִי, עָלַי לַחֲזֹר אֶל בֵּית הוֹרַי,

וְעִם בּוֹא הָעֶרֶב שׁוּב לִקְרֹא לְךָ אֶעֱמֹד.

—  אַל תֵּלְכִי, אֲהוּבָה רַכָּה, אֶפְתַּח לָךְ הַדֶּלֶת, אֲחוֹתִי

אָחֲזָה בָּהּ הַשֵּׁנָה, אִמִּי מִהֲרָה אֶל הֶחָצֵר, אָבִי יָצָא לַעֲבֹד,

אַל תֵּלְכִי, אַל תֵּלְכִי, אֲהוּבָה רַכָּה, חַכִּי לִי

וְאַטְמִין בֵּין שִׂפְתוֹתַיִךְ נְשִׁיקָה.

—  שַׁן אֲהוּבִי שַׁן, אָבִי קוֹרֵא לִי, אָרוּץ הַבַּיְתָה בִּשְׁתִיקָה

שֶׁלֹּא יֶחֱזֶה בִּי מַסְמִיקָה, וְעִם רֶדֶת הַשֶּׁמֶשׁ אָשׁוּב,

אוּלַי מָחָר אוֹתִי תַּכְנִיס אָהוּב.

השיר כמו שמובא כאן (תרגום? ואריאציה?) לא משהו בכלל. אבל השורה על המשקפיים מדהימה.

עוד שורה יפה:

אני לא מכאן

ב.

אֲנִי לֹא מִכָּאן. אִם הָיוּ לִי זִכְרוֹנוֹת, שָׁכַחְתִּי. הַשָּׁמַיִם הַלָּלוּ

מֻכָּרִים אוּלַי לִבְנִי, אֲנִי עֲדַיִן רוֹאֶה שָׁמַיִם אֲחֵרִים

וּפָנִים אֲחֵרִים. הָרְחוֹבוֹת דּוֹמִים לָרְחוֹבוֹת שֶׁאֲנִי זוֹכֵר,

אֲבָל הֵם הֶחְלִיפוּ אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם וְאֶת דַּיָּרֵיהֶם.

אֲפִלּוּ הַפָּנָסִים הֻחְלְפוּ. רַק הַיָּרֵחַ הוּא אוֹתוֹ יָרֵחַ. וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהַכּוֹכָבִים.

לֹא הַיָּם, לֹא הַנָּהָר שֶׁאֵין כָּאן, לֹא קוֹלוֹת הָאֲנָשִׁים.

אֲנִי שׁוֹכֵחַ לַיְלָה לַיְלָה אֶת אֲבוֹתַי וּבְנִי נִזְכָּר, אֲנִי זוֹכֵר יוֹם יוֹם

אֶת הָאִמָּהוֹת וּבְנִי שׁוֹכֵחַ. תְּנוּ לָנוּ יוֹם שֶׁאֵינוֹ יוֹם וְאֵינוֹ לַיְלָה,

תְּנוּ לָנוּ לַיְלָה שֶׁאֵינוֹ לַיְלָה וְאֵינוֹ יוֹם, וְנָשׁוּב אֶל אוֹתוֹ מָקוֹם

שֶׁאֵינוֹ כָּאן וְאֵינוֹ שָׁם, וּנְדַבֵּר בְּאוֹתָהּ לָשׁוֹן שֶׁאֵינָהּ זֹאת וְאֵינָהּ אַחֶרֶת,

וְנִזָּכֵר בְּכָל מַה שֶּׁרָאוּי לִשְׁכֹּחַ, נִשְׁכַּח אֶת כָּל מַה שֶּׁרָאוּי לִזְכֹּר.

השורה:  תְּנוּ לָנוּ יוֹם שֶׁאֵינוֹ יוֹם וְאֵינוֹ לַיְלָה,

תְּנוּ לָנוּ לַיְלָה שֶׁאֵינוֹ לַיְלָה וְאֵינוֹ יוֹם,

מדהימה.

וישנן עוד עוד שורות חביבות, שורות מעלות חיוך, למשל. אבל שורות אלו, ובכלל, מועטות מידי.

מחיר הספר. לכאורה זול, 22.5 שקל, למהדורה האלקטרונית.ספר לא אטרקטיבי, כמו של אלמוג, צריך לעלות בהרבה פחות. כנ"ל בעצם כמעט כל ספר. הרבה פחות מחיר. הרבה יותר מכירות. אותה הכנסה. כי עותק לא עולה כסף. אין הוצאות ייצור משמעותיות פר עותק.אין להוציא ספר  במהדורת דפוס בשום אופן. וגם לא ספרים אלקטרונים חינם. מה פתאום?

הערה מסכמת. למרות הגאונות הגדולה. למרות ההברקות. למרות מספר שורות נהדרות ממש. נשאלת השאלה: אלמוג יודע לכתוב? להחזיק את הספר. להחזיק את הקורא. ומעל הכל: פרו-זה?