אני שהידית / ריקי שחם
היום ישבתי בבית מלון בפריס
והרגשתי
כאילו רוחצים אותי באמבט של קצף.
אחר כך באה משהי גבוהה
עם שמלה אדומה
ולא חלצה שום שד
אפילו שהיה לה רעב בעיניים
אבל שובע בראש.
מתחת לשמלה האדומה היו המון מנעולים.
בפריס
אני סקרנית לדעת את הביוגרפיה
של כל אחד שעובר על פני.
קודם כל אני מפשיטה אותם
מעמידה אותם באמצע הסלון
ואחר כך חושבת
אם להמשיך אתם לחדר השינה
כי אני
יש לי סימנים קטנים.
לפעמים אני חולמת
שאני אשתו של יוסף ק'.
אני רוצה שהמלצרית עם השמלה האדומה
תלך לפתה את יוסף ק'
ותקרצף אותו באמבט של המלון
ואחר כך תתן את המים המזוהמים
שתייה
לחתן וכלה.
אני סקרנית לראות את החתן והכלה
אחרי שישתו ממי השופכין
של יוסף ק'.
אני כותבת כל יום לכל מיני אנשים
וגם לאלה שמטיילים בג'ונגלים
ואין להם מחשב.
הם בשבילי סוג של ביוגרפיה
וסוג של חידה.
אני מתעניינת בהם כאילו היו אני.
כל דבר שקורה לי בפריס
מזכיר לי סוג של שמן זית
אבל לא כזה ששמים בסלט
אלא כזה ששמים על פצעים פתוחים
כמו האחת ששמה על פצעיו שלו.
טוב.
השעה הגיע.
אני שהידית.
הולכת להתפוצץ.
מאהבה.
שניים אוחזים בשד / ריקי שחם
גברים אוחזים בשדיהם של נשים
ונשים
במה הן אוחזות?
נשים אוחזות בזרועותיהם של הגברים
ומרגישות את אותו שיווי משקל
שבין הצבי
ובין הזרוע שבאה לצוד אותו.
פריס היא עיר נאצלת
פריס מפיקה מנשים
את הטבע הנשי שלהן
והופכת גברים לקלי דעת כל כך
כאילו הם נולדו עם שד ביד.
אני אוהבת נשים עם סגולות של אכזריות
נשים שלא רוחשות כבוד לשום מלך.
אני אוהבת לחיות בפריס
כי לא כל הפריסאים הם חיות פרא
ולגברים שם,
אין קרחות.
גלגל העין שלי מטיילת כל היום ימינה
ושמאלה
ומחפשת עוד זוג עפעפיים מתנדנד
ומיניות שצועקת ללא מעצור
ומפלחת את האויר
כאילו הייתה סמוראי
שמוריד בהנף חרב את מגדל אייפל.
פריס היא עיר של מי שאוהב לפטפט ברחובות
פריס היא עיר למי שאוהבת לחלוץ חצי שד
לפהק ולומר:הלילה אני מנצחת
את קצה חיוך החולמנות שלי.
כי מי שלא מבין
מה זה לאהוב כלובים בלי ציפורים
ומה זה לאהוב ספרות
בלי להבין את החטא הקדמון
לעולם לא יוכל לחיות בעיר
שבה אתה צריך להתמסר
לכל הדברים שהם קיימים רק
למראית עין
ומאחריהם ניצבים אנשים
שעוונם הגדול היחיד הוא
הידיעה
שאת המחשבות של סארטר
יכלו הם לחשוב לבד.
המטרו הוא ארכיון תת קרקעי / ריקי שחם
יום ששי היום
השכינה יורדת אלי
בעננה של גראס ישר על הפנים
בבית קפה
שהמנורות תפורות בו
כאילו ירדו בסיבובים איטיים
ממתפרה
ששום מגדר אנושי
לא יוכל לתפוס.
אני משתכרת מהריח
ונעשית עבד נרצע לעשן הדחוס
שנכנס ישירות מהרחוב לבית הקפה.
פריס היא עיר של ריח
עיר של חסרי החיים.
הבדידות פורקת עצמה בעיר הזאת
כאילו היא כולה
עיר של הרקה.
אפילו חולים אסמטיים
מקבלים התקף ברחובות
מגל עשן של זיהום סביבתי
וגם העניים שבפריסאיים
מוריקים את עצמם מתחת לגשרים
ומחפשים את המקום היומי
המיועד לשינה.
כל הבא לפריס,
עליו להבין
שהוא מובס מראש.
המים זורמים פה
גם כשהסיין יבש
ומעמידי הפנים
מסתובבים להם על המדרכות
ויודעים שמתחתם יש מנהרות
תת קרקעיות
ששם משייט לו המטרו
והם עדיין קוברים את המבוכה שלהם
ומשדרים פרצוף של
לפני או אחרי זיון
ורק הנערה בקפה
מחפשת משהו באויר
וחושבת ששיחה אחת עם
ברנאר אנרי לוי
תצליח להסתיר את תחילת ההזדקנות שלה.
אפשר להמציא כל תורה שרוצים
כל זמן שהכיס מלא מרשרשים
אפשר לפנות גברת זקנה ולשבת במקומה
אפשר לעשות משלוחים מבו מרשה
אפשר להזדיין עם אנרי לוי
ולעשות אתו עשרה ילדים יפים.
כי ככה זה בפריס.
אתה אוהב רק בשביל לקבל תשומת לב
אתה מתרחץ רק כשיש ריח של מין באויר
ואתה מתחבר לכל אדיוט שאומר לך
שיש לו איזשהו אוסף של כסאות מודרניים
או מפהק לך מול הפנים
והולך לחפש את דנטה
אפילו שהשאול מקועקע
על האף שלו.
כי אצלנו פה
שותים וויסקי
מעשנים גלואז
ולא מעיזים לשים סוכר לבן בקפה.
ריקי שחם