רודריגז תעשה לי מאצטה / ריקי שחם
אני רוצה לעשות לרודריגז
עשרה ילדים קטנים.
כל אחד עם מאצ'טה ביד.
אנחנו נחזיק את הילדים שלנו בידיים
ונשיר ביחד:
we shall over come
אני הולכת להניק את הילדים
של רודריגז
וללמד אותם לנגן בקונטרבס
כבר מגיל שנתיים
בגיל שלוש אנחנו נשים את האקדחים שלנו
בתוך הקונטרבס
ונקרא להם בשמות יווניים כמו:
הומרוס
הרקולס
אבל בטוח שלקטן יקראו מצ'יסטה
נלמד אותם
להסתכל לעולם ישר בעיניים
להלחין שירים על הקונטרבס
ולזהות את הלוויתן
ששם מצא יונה את ביתו.
בית הספר שלהם יהיה במעי הלוויתן
ושיריהם יכתבו בגלגל עיני הדג
כמו בקתדרלה גותית.
בגלל המצ'טה ביד
יזכו הילדים שלנו
לגדל כנפיים
והעיניים שלהם יוכלו להביט בכל מקום אפשרי
כי כל היערות שמסביב
יתקרבו לילדים של רודריגז
אנחנו נסמן אותם בתלאי צהוב
ולא נתן למשהו לעקור אותם ממקומם
כי בסבך העצים הזה
יכתוב לי רודריגז ג'טם
ויעשה לו קעקועים עם המצ'טה
על לוח לבו
ועל גזעי היער
כי רודריגז נשאר פיקח
גם אחרי כל האלכוהול
ולא נופל כמו אדיוט
אחרי מנת רום בבית מרזח.
איידה רודריגז
איידה
אני עכשיו מלקטת תבלינים
מבית החזה שלך.
אין כמו חביתה על כמהין / ריקי שחם
פריס היא הג'קט
של כל האנשים
שיוצאים יום יום לרחובות
כדי שלא יצטרכו להסתגר להם בבתים
ולראות את הפלנטה שלנו
מתוך חור של מנעול בדלת.
וגם אם היום היה לי חם
אפילו חם מאוד
והעין שלי לא משהו
עדיין אני מרגישה פה
כמו בבית הבראה
של ההכרה.
כשהייתי קטנה,דודה שלי רחל
הייתה נוסעת עם בעלה הקומוניסט
לבית הבראה של ההסתדרות.
כשהייתה חוזרת,
הייתה מספרת
כמה כסף זה חסך לה.
אני משלמת את החיים שלי בארו
כי הפיות שלי
מוליכות אותי
לכל ההיכלות
שמקיימות את עצמם בפריס.
שוב אני מציתה לי גלואז
וחושבת על האנשים
שנושאים את שק העצמות שלהם
ולעולם לא יכנסו
לתוך אותם היכלות תהילה.
כי בהיכלות שלי
הכסף הוא שרמוטה
ופה יש שרמוטות בכל פינה
אפילו שהן עזבו כבר את סן דניס.
אני הולכת לי יום יום בתהלוכה אחת גדולה
ומרגישה נכריה
מול כל גושי הריקנות
שחיים באפלה
ומסתירים את העלים שנופלים
בתוך חייהם.
איני חסה עליהם.
אני חסה רק על אבירים
שהרוע גנב להם את הסוס.
כי הרוע רוצה לעקור את הטבע
משורשיו הארציים
ואנחנו במסעותינו בהיכלות הפסטה
טועמים אותם
עם פטריות כמהין
או ceps
ונוגעים ברוח הנושבת מן הקתדרלות
ועפים אתה ישר לתוך
קטלוגים עיצוביים
של התודעה
שמממשת עצמה
בכסא.