אלף עטים לבוא / ריקי שחם
לפעמים
כשיש לי זמן
אני עוצרת לרגע
ומסתכלת על הרגע
וחושבת על כל השמות שהיו לי
מאז ומתמיד.
אבל אני מרגישה נבוכה כל כך
ויודעת שיש רק שם אחד
שקורא לי לצאת החוצה
ולפני שאני יוצאת
השם הזה מסיט מעיני
כל שכבה שהיא לא רלוונטית אלי
ודואג לי
השם הזה
שכל מה שאיננו קשור בשמו
יופר
ולא יחובר.
כי אני יש לי אלף עטים נובעים
כולם נוטפים מדיו
חלקם נוטפים מדם
ואתם אני כותבת
לעיתים
בשם שהוא זר לי
וזר לכל מילותי.
אבל אני מחליטה
שעם השם שלי
אני אעשה הכל למען
שלמות הנפש שלי
ושירת הייסורים שלי תפנה
למעמקי הים
ומרום הרקיע
מקום שבו אני עיקשת בו
מקום שאני לא פוחדת בו
להציץ לראי המוות
מקום שם אני מופיעה בשמי.
נפשי מייחלת לחורשת עצי האגוז
ואני זקוקה רק לדגדוג קטן
כדי שיעיר אותי מהצורך ברגיעה
ואז עוצמת המילים
תצעד בסך
לקראת פיסת פרוזה אחת
שהיא אני
והיא מורשת אבותי
והיא שמי.
המינוטאור הוא האביר שלי / ריקי שחם
אהבתי ללוונדרים שבגינה
מתחרה כמעט
באהבתי לאהוב לבי.
אסור לי לאהוב אותם כל כך.
כשהייתי קטנה
אהבתי עץ אחד שבחצר.
אהבתי אותו כמו את הורי.
כשאבי עקר אותו
כעסתי עליו
ואז הבנתי
שאני לא מקבלת את העולם
כמו שהוא.
כשגדלתי
הבנתי את זה שוב,
מסיבות אחרות
ולכן בניתי לי עולם פרטי.
בניתי אותו מכל שדות נפשי
צללתי פנימה לקרקעית נשמתי
ודליתי משם אבני חן היוליים
אתם בניתי עולם
שקירותיו עשויים צדפות
ותוכניו הם אוצרות תת קרקעיים
שגיליתי לאחר קדוחי העמוקים
כאילו חיפשתי אחר נפט או צמחי מרפא נדירים.
פעם הכרתי קלגסית
שהטיחה באוזני עלבונות מלוכלכים
וניסתה לשבור את אם הפנינה של ביתי.
אני בניתי חומה עשויה מאתר
וכל אותו אות קלון של הקלגסית
או כל אמירה מחפירה
לא תחדור את השכבה ההיולית השקופה.
כי הקלגסית תמצא את עצמה
לכודה במבוך שסביב גינת הלוונדר שלי
הלוונדר שריחו עוטף את
סביבות עולמי
ומציף ניחוחות של פרפיום נקי
שדוחה את מי המדמנה
של כל קלגס שהוא.
איפה זה תל אביב? / ריקי שחם
תנו לי הר קטן אחד
על פסגת הפרינאים
ואבנה לי בית עץ
ואשקיף אחר הנשרים.
תנו לי גשר אחד
ואחצה אותו בטיולי
מעיר יפה אחת
לעיר יפה אחרת.
תנו לי מעבר אחד
ואתהלך בו
ואחזיק בקרניו של האייל
ואומר לו כי היום חג ומועד
היום אתקע בשופר.
אני מביטה אל הכרם
ויודעת את צפונות הגפן
ואת סודותיו של הווזר
שזורם לו ממש לידי.
כשאתעייף אשאל: מה נשמע בתל אביב?
אבל עם גלואז בפה
אני יכולה לחשוב רק על פריס
ועל הפסל של ז'אן דארק בככר
ולהגיד לה:
גם לי יש חזיונות
אבל החזיונות שלי
הם הרצונות שלי
של דברים שאולי יתגשמו.
בסך הכל הפסקתי להיות פסימית
כי מרק הלחם שאכלתי אתמול בכפר
הזכיר לי מרתפים של אוכל משומר
ששמרנו ליום הרת גורל.
אבל בכל זאת,
גם עכשיו
תנו לי
חור תולעת
ואקפוץ משם למימד
שם יושבות ומחכות לי
ווירג'יניה,לו וסוליטה
כי הן הגיבורות האמיתיות.
כי על בקבוק של שאטו לאפיט
יש לנו ביחד חזיונות
ועליות במעלות המדרגות
ואנחנו שומעות ברקע
את פעמון הכנסיה היפה
ליד המקום שאכלתי אתמול
מרק של לחם
ואיש שמן אחד שבישל בשר צייד
הייתה לו נשמה של מלאך
ואמרתי לו:בונסואר בונסואר
והוא עף כמו הנשר.
עכשיו אנחנו אומרות בונז'ור
לכל מי שמצטרף למעגל שלנו
ואני שואלת את וירג'יניה
איפה זה תל אביב?