סנ"צ ד"ר אבי זלבה:
סיפורי התנדבות מהחיים - מרגש...
את ד"ר רפי רומנו לא הכרתי אישית, גם לא פגשתיו מעולם. ידעתי שהוא בתחילת שנות החמישים שלו, נשוי ואב לארבעה ילדים, מומחה בעל שם ביישור שיניים ומרצה מבוקש בחו"ל. בהקשר מסוים שוחחנו בהתכתבות על השפעות של הורים על התנהגותנו כבוגרים ואז, בחן רב, הוא סיפר לי את סיפורו הבא:
לפני כמעט 20 שנה ואני ...אז כבן שלושים בתחילת דרכי כמומחה צעיר ליישור שיניים, הייתי יורד לאילת בטיסה, אחת לשבועיים, ליומיים של עבודת יישור שיניים עם ילדים אילתיים שזופים וחייכניים.
ובוקר אחד המתינה לי במרפאה אישה שפופת קומה, מבוגרת מעט מכפי גילה, מהוססת ומבוישת והיא מבקשת לשוחח איתי ביחידות.
במשרדי, בארבע עיניים, היא סיפרה לי כי היא אם חד-הורית, המגדלת לבדה את שתי בנותיה התאומות בנות ה-12. לאחרונה, כל בנות כיתתן החלו ליישר את שיניהן ואילו היא דחתה את הטיפולים כיון שמצבה הכלכלי לא אִפשר לה.
"שנים אני משמשת כאחות בבית החולים כולל משמרות כפולות," היא מספרת, "אבל לצערי המשכורת אינה מספקת. אז לאחרונה התחלתי לעסוק גם בעבודות ניקיון והצלחתי לאגור מעט כסף שאולי יספיק כדי לטפל ביישור השיניים של הבנות."
"ומדוע," שאלתי, "בחרת להביא את בנותייך דווקא אלי ולא לרפואה הציבורית שהייתה ללא ספק מקלה עלייך מבחינה כלכלית?"
היא הישירה אלי מבט, חייכה בעיניה העייפות ואמרה: " אתה צעיר, וודאי אינך אבא עדיין, אבל יבוא יום ותבין כי ההורה רוצה עבור ילדיו את הטוב ביותר, גם אם בתמורה נקריב את כל אשר יש לנו".
נבוך מגלויי האימהות ללא תנאי של האישה, השתתקתי, אבל אז נזכרתי בבקשתה לשיחה בארבע עיניים. "אז מדוע רצית לשוחח אתי ביחידות?" שאלתי.
"העניין הוא כזה," היא השפילה את עיניה ואמרה בשקט: "בנותיי התאומות עושות הכול ביחד מינקותן, ובוודאי היו רוצות לעבור את החוויה של יישור השיניים יחדיו. בגלל ההוצאה הגדולה, יקל עלי מאד לממן אותן לא 'במכה אחת' אלא אחת אחרי השנייה. חשבתי שאם זה יבוא ממך הבנות תקבלנה את זה. התואיל בטובך לשתף אתי פעולה ולומר לאחת מהן שהיא זו שזקוקה להתחיל את הטיפול בעוד שלשנייה תאמר כי עדיף שתמתין עוד כשנה?"
לקחתי נשימה עמוקה, לא כל כך ידעתי מה לעשות, הרהרתי לרגע ואז בקשתי ממנה להביא את הבנות אלי עוד באותו היום. והן הגיעו. מטופחות, מנומסות ועדינות, נותנות כבוד לאִמן. כשחייכו אלי, הבחנתי בנקל בשיניים, שאכן דרשו יישור דחוף. העפתי מבט לאם, זו החזירה לי מבט מרמז על הברית שביננו, ואז… הפרתי את ההסכם. אמרתי לאם ולבנותיה שלדעתי הבנות זקוקות לטיפול מידי, ומכיוון שהתרשמתי מהקשר האמיץ בין שלושתן, יהיה לי לכבוד לבצע את הטיפול לשתיהן בעת ובעונה אחת… וללא תשלום כלשהוא.
ראיתי את זיק ההפתעה בעיניה של האם. היא לא הייתה מוכנה למחווה הזו. היא מלמלה כמה מילות מחאה בניסיון לדחות את המתת ולא להיתפס כנזקקת בעיני בנותיה, אבל אז הבחינה ?ַהחלטיות שבקולי וויתרה. בנותיה רכנו אליה לחיבוק ארוך וממושך ואני התמוגגתי. איני יודע מי היה נרגש יותר, אני מהנתינה או הן מהקבלה…
במהלך השנה הבאה שיני הבנות התיישרו בהדרגה ובכל אותה התקופה התמלאה המרפאה בעוגות ומאפים מעשי ידיה של האם וכמו בבדיחה הידועה, לקוחותיי הניחו בוודאי שיש לי איזהו שהוא הסכם סמוי עם קונדיטוריה קרובה כדי להזיק לשיניים שלהם… ולסייע בפרנסתי.
קרוב לסיומו של הטיפול עוד הספיקה האם לעדכן אותי בגאווה כי התאומות נרשמו ונתקבלו לפנימיית "בויאר" היוקרתית בירושלים. היא הייתה כה גאה בבנותיה, והחיוך היה כה גדול על פניה, עד שבדרך קסם היא סחפה אותי לחיבוק מתמשך שנתן לי לחוש כאילו גם אני שותף להישגיהן…
חלפו עשרים שנה מאז, איני בטוח אם אכן הייתה לאימהותה החמה השפעה עלי, אבל ברגעים של יחד במשפחה שלי אני מוצא את עצמי מציץ מידי פעם מזווית העין בילדי ואז נזכר בה, וגו?ה בי אהבת ההורה. לא פעם עולה בי ההרהור: "האם אמי הייתה מנחשת שכך אהיה?"
שאלתי אז את ד"ר רומנו – "לראשונה אתה מזכיר את אמך, אני מניח שרכשת את כל זה מאמך מהבית?"
"תתפלא." השיב לי הדוקטור. "אמי, שכבר איננה, הייתה יקית במוצאה ובהתנהגותה. הפגנת רגשות לא הייתה ברפרטואר שלה. היא דאגה אמנם לכל מחסורנו וחינכה אותנו להישגיות, אבל… לא הרגשנו מעולם נתינה טהורה או חום שנבע ממנה. והנה ראה זה פלא – תראה איזו השפעה הייתה לכך עלי, כחוויה מתקנת אולי, מול ילדי ואפילו מול מטופלי…