מאת: סיון סניור, מורה ליוגה ולפילאטיס ומטפלת הוליסטית
www.sivansenior.com
האם גם אתה חושב שהילדות שלך הייתה טובה?
ישנה תיאוריה, שטוענת, שהילדות הייתה כל-כך נוראית,לכולנו, ושהדרך היחידה בה אנו יכולים להתמודד עם מה שקרה, אלו מנגנוני-הגנהמתוחכמים, שבעזרם אנחנו מספרים לעצמנו, שבעצם, היה נפלא.
התיאוריה הזו אומרת, שגם עכשיו קשה לנו לראות את מה שטוב לנו, ולכן אנו נאחזים במחשבה, ש"לפחות פעם, היה לי טוב.."
כל דבר, שאתה רוצה להשיג ושיהיה לך בחיים, אפשר להסתכל עליו, מ-2 כיוונים:
יש את הגישה של "ברגע שתרצה את זה באמת, יהיה לך"– זו גישה, שכאילו אתה לא טוב אל עצמך באמת, ולא עושה "את מה שצריך", או"לא באמת רוצה את זה, "לא סגור על עצמך", אחרת, כבר היה לך..
מנגד, עומדת הגישה של "אם זה עוד לא קרה, סימן שזה לא עוד לא הזמן".
לפי הגישה הזו, אתה טוב כפי שאתה עכשיו, ו"מה שאמור לקרות – יקרה".
אני מעדיפה, לשלב ביניהן.
כשיש משהו שאני רוצה, אני פועלת במציאות על-מנת שזה יקרה.
במקביל, כל עוד זה לא קורה לי, מבינה שכנראה זה עוד לא הזמן. ואז אני ממתינה.
פצעי הילדות
כשאתה מתאהב, אתה מאמין שבת-הזוג יודעת איך לרפא את פצעי הילדות שלך.
ועד כמה שזה תמוה - היא מאמינה את אותו הדבר בקשר אליך: שאתה ניחנת בחוכמה ובעוצמה הדרושות לרפא אותה.
כל זה, מופרך לחלוטין, ובכ"ז – זה עובד במשך איזה זמן...:)
עד ש...
עד שנפגעים ומבינים שהשני פצוע אנושות גם הוא ושבעצם, לא יהיה לו את הכוח לרפא אותך. יש לו מספיק פצעים משלו...:)
אז למה אנחנו נשארים, בעצם, במערכות-יחסים?
הרי כבר הבנו, שאתה, לא תציל אותי. ולהיפך.
אז למה אנשים נפרדים, בעצם? כי, (ככה המורה שלי לימימה אומרת):
כשאנו מתאהבים, כל הסיפורים השליליים שסיפרת לך על עצמך, נעלמים.
ואז אתה מאושר.
אחריי שמכירים כמה זמן, הסיפורים האיומים האלו, חוזרים. רק שעכשיו יש את מי להאשים. ואז מתגרשים..
כשפצעי הילדות לא נרפאים ובכ"ז אנחנו נשארים בקשר, זה מראה לנו שהתבגרנו.
אנחנו הופכים למבוגרים, כי הבנו את מה שעוד בילדות לא רצינו לקבל:
שאנחנו יכולים וצריכים לדאוג לעצמנו.
זו ההתבגרות:
נער מתנער. מבוגר – מתגבר.
אם נחזור לילדות, לרגע, לילד פגוע, כעוס ומתוסכל, יש רק אפשרות אחת:
לכעוס על עצמו, כשמשהו קורה לו.
כי לכעוס על ההורה, זה לכעוס על מי שאחראי להישרדותשל ילד. והוא לא יכול להרשות לעצמו לקחת את הסיכון, של לכעוס על ההורה,וחס וחלילה להינטש ולהישאר לבד...
לאורך כל הילדות, אין לנו לגיטימציה לכעוס. מלמדים אותנו שזה רגש לא-ראוי ולא רצוי.
אנחנו צוברים שכבות על שכבות של כעסים, פגיעות ותסכולים, אפילו אם היו לנו הורים נהדרים...:)
החדשות הטובות
הן, שבמילא רק על עצמך אתה יכול לשלוט. רק אותך אתה יכול לשנות.
ואלו הן חדשות טובות באמת, כי "גן העדן האבוד" שלך, שוכן, לעשה, בתוכך!
אין צורך לפגוש מישהו או לקבל קידום בעבודה.
רק אתה מחליט על הכול.
זה רעיון משחרר,
למי שתמיד רצה "להחזיק במושכות" של חייו.
הדרך היחידה להתגבר על הדחייה מול אחרים, היא להבין שזו דחייה עצמית.
כמו הילד, שלא יכול היה לדחות את ההורים, ולכן דחה את עצמו, גם אתה, כמבוגר, ממשיך לדחות את עצמך. כי זה מה שאפשרי, כרגע :))
כשהדחייה הופכת בלתי-נסבלת, היא מופנית למי שהכי קרוב אליך:
למשפחה ולחברים הקרובים. וחוזרת אליך כמו בומרנג :)
אם בכל פעם שנכעס, נבין שה לא מהיום, הכעס ולא מעכשיו.
כל קשר למציאות מיקרי בהחלט.
זו פשוט דחייה עצמית שעלתה, רק אלוהים יודע מאיזו שנה, ותכל'ס, לא נראה לי שהוא מתעסק בכאלה חארטות :)
דחייה עצמית קיימת,
ומנסה להרים את ראשה המכוער בכל רגע.
כל עוד תמשיך להאמין לה, אין לך שום סיכוי להתקדם הלאה בחיים.
כי בכל רגע, אתה עלול להקשיב לדיבורים לא-טובים על עצמך.
פחדים, חששות, הלקאה עצמית, תסכולים, מחשבות-שווא שחוזרות על עצמן, כ-ו-ל-ן באות מאותו השורש: דחייה עצמית.
מזל, שלא צריך לעקור את הדחייה מהשורש...
כל מה שאפשר לעשות, זה לקבל את הדחייה, בלי להקשיב לעצותיה המרושעות.
כשלא טוב לך: אל תפעל.
וקח בחשבון, שכמעט כל החלטה גדולה בחיים, תהיה מלווה ב"לאווים".
מה קורה לנו באותם המקרים, שהכול טוב וזורם, בלי שום מחשבה שלילית?
איך זה קורה?
כי זה, כנראה, לא השיעור שלך.
כשקל וטוב ושלם מבפנים, תהנה.
כי סוף-סוף, החופש הגדול הגיע :)))
--------------------------------------------------------------------------------------------
* המאמר נועד לספק אינפורמציה בלבד ואינו בגדר עצה רפואית, חוות דעת מקצועית, או תחליף להתייעצות עם מומחה.