כחלק ממדיניות האכיפה על ידי משטרת ישראל ולמען מזעור הגורמים לתאונות דרכים על הכבישים, נפתחים מידי שנה אלפי תיקים בגין עבירות תועה, ובכלל זה לנהגים אשר נמצא כי נהגו בגילופין. אף כי עדיין לא הוכח כי נהיגה במצב של שכרות הוא הגורם העיקרי לתאונות דרכים וקטל בכבישים, ניתן לראות כי קיים קשר בין אי ציות לתמרורים, וחוסר שיפוט דעת בעת נהיגה תחת השפעת אלכוהול, כמו גם סמים, אפילו קלים, ולכן ההתעסקות בעברות אלו גבוה, ובמיוחד לאור העלייה בצריכת אלכוהול בקרב נהגים ובני נוער בשנתיים האחרונות והפכה לעבירה פופולרית בקרב הנהגים הצעירים.
על פי דיני התעבורה, סעיף מספר 169 קובע כי באם נמצא, על ידי בדיקת "ינשוף", שאחוז האלכוהול בדמו של הנהג הנה למעלה מ240 מ"ג לליטר אוויר, אסורה, ובמידה ואחוז האלכוהול נמצא בכמות גבוהה וחריגה ניתן לפסוק על שלילת רישיון בו במקום עד 30 יום, גם אם לא הוכח שנגרמה עבירה כזו או אחרת, נוכח צריכת האלכוהול למעלה מהכמות המותרת בחוק. חשוב לציין כי גם אם דחיתם את החלטת השוטר להיבדק בדיקת הינשוף, בית המשפט עשוי לראות בכך הפללה עצמית בנהיגה בשכרות, ואין חובה להוכיח זאת. כמו כן, החל משנת 2006 נחקק כי יש להשבית את רכבו של הנהג אם נמצא שאכן כמות האלכוהול בדמו עולה על המותר, וזאת על מנת שלא לסכן את שאר נוסעי הרכב, והנוסעים בכביש.
אף על פי שבדיקת הנשיפה, המכונה "ינשוף" כאמור, מהווה ככלי האמין ביותר על פי תקנות דיני התעבורה בישראל משנת 2005, קיימות המון פרצות בחוק לגבי מהימנותה של הבדיקה, ולפיכך הענישה בדבר נהיגה בשכרות, אלא אם מדובר במעורבות והאשמה בגרימת תאונת דרכים ופגיעה בנוסע או נהג אחר, נמוכה יחסית, ויש סיכוי גבוה לצאת זכאי מאשמה במקרים שאינם חמורים.
מאמר זה אינו מהווה תחליף להתייעצות מקצועית עם עורך דין תעבורה