על תרומתה המכרעת של תפיסת התבנית לצמיחה והגשמה אישית zadok krouz

פרלס אבי תרפיית התבנית, קיבל את המושגים התאורתיים של הפילוסופיה האכסיסטנציאלית שבמרכזה המבנה הפנומנולוגי שקובע שמה שקיים - קיים כאן ועכשיו, והרחיב עקרון זה על כלל התנהגות האדם והחדירם בפסיכותרפיה בתהליכי מפתח באורגניזם האנושי. הוא האמין שאירוע נחווה דרך קיום החיים של עצמו ולא דרך שום גורם סיבתי, א-פריורי אחר, כמו חוק מטאפיזי חיצוני, כי "הנחת היסוד האומרת כי ההתנהגות היא "חוק" הריהי הבל הבלים" (גשטלט מלה במלה 8 ) .

הייחודיות והזמן כתכונות משמעותיות של הפנומנולוגיה

פרלס, קבע ברוח האכסיסטנציאליזם שהתופעות המתרחשות בחיי האדם צריכות להיות מנותחות לפי הערך היחודי המודע של עצמן, מה שהן וכפי שהן מתגלות באותו רגע נוכח שבהווה. במלים אחרות, הוא האמין שהאדם הוא מה שהוא כמו שורד הוא ורד. חיינו הממשים לא תוצאה של משהו אחר - מתקפותם של היסקים, שהם בתחום ניסיוננו, המגיעים לידי מסקנות לגבי דברים שמעבר לתחום זה. דבריו הבאים של פרלס מאמתים, מרחיבים ומסבירים התיחסות זו:

אנחנו מגלים שתכלית החיים היא שיש לחיות אותם, שאין...לדחסם לתוך דפוסי מערכות... להיות ממשיים, ללמוד כיצד נטיל את משקלנו על כף המאזניים, לפתח את מרכזנו בתוך תוכנו, לרדת להבנת יסוד האכסיסטנציאליזם: ורד הוא ורד הוא ורד. אני הנני אשר אני, וברגע זה לא אוכל להיבדל בשום פנים ואופן ממה שאני... אני עושה את שלי, ואתה עושה את שלך... אתה - אתה, ואני - אני... המטורף אומר " אני אברהם לינקולן", בעל הניאורוזה אומר "הלוואי שהייתי אברהם לינקולן," ואילו האדם הבריא אומר: "אני - אני, ואתה -אתה." אכסיסטנציאליזם... מתבסס על עקרון המודעות, על הפנומנולוגיה )חקר התופעות(... היסוד שלנו: לכל יחיד, לכל צמח, לכל בעל-חיים רק מטרה אחת שהוקנתה לו מלידה - להגשים את עצמו כפי שהוא. הוורד הוא ורד הוא ורד. הוורד אינו שוקד להגשים את עצמו בתור קנגורו, והפיל לא ישקוד להגשים את עצמו בתור ציפור. ]כמוכן[ כל חברה נוטה להגשים את עצמה בתור חברה סגולית זו או אחרת. החברה הרוסית מגשימה את עצמה בתור שכזו, החברה האמריקנית, החברה הגרמנית, השבטים הקונגולזיים - כולם מגשימים את עצמם, כולם משתנים. אכן שורר חוק בהיסטוריה: כל חברה שהתמתחה יתר-על-המידה ואיבדה את כושרה לשרוד יורדת מבימת ההיסטוריה. )גשטלט מלה במלה 9-44(

דברי פרלס זהים למה שמסביר רנ"ק בהתייחסותו להיסטוריוסופיה של האומות: לכל אומה "נחלות ומנות רוחניות", שכולל הדינים והמוסרים מושגי לשון וספרי חכמה וכדו' שיוצרהן כלל אנשי האומה או שבט אחד, )למשל שבט יהודה בישראל(; אלה נאצרות לאוצר קודש רוחני באומה אומה במטרה להאציל אותם על עמים אחרים עם סיום תפקודה על בימת ההיסטוריה; וזהו תעודתה ההיסטורית.

פרלס מצביע לנו בקטע הנ"ל על יסוד משמעותי שהיא היחודיות האכסיסטנציאלית לאמור , שהאדם תופס את העולם בו חי בדרך ייחודי, ונקודת מבטו שלו כיחיד משפיע על הדרך שבה הוא רואה, חושב, מבין ומגיב אל עצמו ואל הסביבה. והשקפה ייחודית זו, מאפשרת לנו להבין טוב יותר בני אדם מאשר התבוננות בהתנהגותם ולתרום לחברה ככלל ביחודיותה של כל חברה. פרלס אף מחזק את דברי לינג, ופרנקל, בהתייחסות לצד הטיפולי, שאומרים שהייחודיות מסייעת לאדם לחקור את הדרכים שבהן יוכל להבין את חייו.

לא עוד ההסבר ההגיוני והסיבתי לממש את התופעות בחיי האדם אלא הזמן הנוכח החי בהווה - ב'עכשיו'. )השווה: גשטלט מלה במלה . (45 פרלס אומר, שהאדם נתפס כקיים רק כשרוי בתוך הזמן- זמן ההווה. ההווה הוא הנושא העיקרי של האדם בעיניו. אין לנו דבר בנמצא, לא עתיד המתוכנן ולא עבר שבהיזכרות, אלא ה'כאן' וה'עכשיו' שהיא ההתנסות הממשית הנחוות. האדם לא מוצא את קיום עצמו, אלא כשהוא כבר ישנו 'כאן' - בהווה. פעולת מחשבתו, כמו ציפיות וזכות קיומם הממשי מתממשות רק במסגרת ההווה המידי. "אי אפשר להעלות על הדעת את קיומו של דבר פרט ל'עכשיו')"ה'עכשיו הוא ההווה"(." )גשטלט מלה במלה .(45 "העכשיו חופף את כל הקיים ". ה'עכשיו' הוא אחת משתי הרגליים שבעזרתן מהלכת תרפיית התבנית. )שם. (48

פרלס כאילו מדבר מגרונם של האכסיסטנציאלים כשהוא מתאר את זמן ההווה במיוחד בלשונו הקיומית המוחלטת, כשהוא משתמש במונחים: 'עכשיו', 'כאן', 'אנוכי'.)שם,( 45, 48 דבריו מאוד זהים למה שאמר רוזנצווייג בנהריים, היידגר בהוויה וזמן וכשיאספרס מדבר על נוכחות אנושית מלאה בזמן הווה.

כשפרלס מתאר את המחט הנוגעת בתקליט והמוסיקה שמפיקה כתוצאה מכך, לגביו זהו ההמחשה של הזמן האקטיבי של 'העכשיו', של ההווה ביחס לעבר.כשאנו מוחקים את העכשיו, פרושו שאין מוסיקה כי יש עכשיו מוחלט אבל המחט עודנה נוגעת. לא נמחק העבר או הצפייה מראש לאותם הלחנים שיישמעו. כשאנו מוחקים את העכשיו אין קול. פרלס בדיוק מסביר את יחסו של העבר או העתיד בציר הזמן שמרכזו ההווה כפי שעשה רוזנצווייג ודומיו. ההווה כמו שסברו ההוגים האכסיסטנציאלים לא מוחק את העבר אלא מעלה אותו לחיים בהווה ומתרים את העתיד לכדי חיות נוכחית. כמו כן, רק ב'עכשיו' יש 'הרגע הפורה' )מונח שתורגם מקירקגור מ- Augenblick(, יש מוסיקה, יש יצירה, "כי בתוך 'העכשיו' אתה משתמש בכל הזמין לך, העומד לרשותך, וסופך ליצור" )במקרה שלנו המוסיקה(, שביצירה זו טמונה ההחלטה האישית בחינת התכוונות חדשה של האדם כלפי העולם, כמוהו סבר גם פאול טילך. המגע עם המוסיקה המתרחשת היא אך ורק מקבלת את ביטויה ב'עכשיו'. )גשטלט מלה במלה( 45,54 .

להווה יש תפקיד מכריע במודעות האדם. מודעות בהווה נעשית כלי לחשיפת אותם צרכים וכלי לגילוי מחדש של הצרכים בהם מונע המתאמן מעצמו מלממש צרכים אלה. מודעות להווה של ה-'כאן והעכשיו' הוא בסיס לבטחון. ולעומת זאת נטישת ההווה ובריחה לעבר או לעתיד מגבירה את הפחד ומפתחת תגובת חרדה ומאידך מפתחת דמיון לגבי דברים נוראים שעלולים לקרות אם האדם הנסוג ישאר עם מה שקורה לו באמת באותו רגע. בעיני הגשטלטיסט, בריחה לעבר או פשוט לחיות בעבר או בעתיד נתפס כהמנעות מלחיות בהווה. למשל, הנאורוטי, חי את העבר או את העתיד אף פעם לא את חיי ההווה שלו. מציאות זו מארגנת את האנרגיה שלו למשחקים של הרס עצמי ושל מניעה עצמית. באמצעות משחקים אלה מונע הנאורוטי מעצמו צמיחה וגדילה. כאשר הוא חווה או עומד בפני חוויה לא נעימה בהווה הוא נעשה פובי והוא נמלט מפני החוויה. הוא אוטם את עצמו בפני רגשותיו.

פרלס האמין שכל אימון שהיא צריכה ויכולה להעשות אך ורק בהווה, כל דבר אחר רק מפריע לשינוי הטיפולי לבוא. המודעות הרצופה ("The Awareness") היא הטכניקה שמאפשרת לנו להבין ולהשאר במציאות ההווה, כלומר, לגלות ולהיות מודעים באופן מלא לכל התנסות אקטואלית. למשל, בדוגמה למעלה, הנאורוטי אינו מסתדר בהווה, וכל עוד הוא לא למד איך לאמן בבעיות כשהן מתעוררות הוא לא יהיה מסוגל להסתדר בעתיד. לכן חייבת האימון להיות "אימון שעוזרת למטופל לפתח ולגלות את המקורות שבעזרתם הוא יכול לפתור את בעיות ההווה שלו וכל אלה שעלולות להתעורר בעתיד הקרוב או הרחוק". (Gestalt Therapy Approach 63) ההוה מהווה את המסגרת המחייבת שהמקורות יתפקדו כתמיכה עצמית של המתאמן. רק בהווה יכול המתאמן לגלות ולפתח מקור זה על ידי כך שהוא לומד לשאת ולתת עם עצמו ועם כל האמצעים שנמצאים ברשותו במטרה לקבל החלטות כלשהן.

הגשטלטיסט מאמין שכאשר הנאורוטי למשל, נעשה מודע בכל רגע ורגע לעצמו ולפעולות שלו ב'כאן ועכשיו' בכל הרמות: פנטזיות, דיבור או מצה פיסי, הוא יכול לראות איך הוא מייצר את הקשיים של עצמו, הוא יכול לראות מה הקשיים שלו כעת, והוא יכול לעזור לעצמו לפתור אותם רק במסגרת זמן ההווה. רק במסגרת זו, לא רק שהוא יכול לפתור כל בעיה, אלא הפתרון של הבעיה מקילה על פתרון הבעיה הבאה, מאחר וכל פתרון ב'כאן ועכשיו' מגדיל את התמיכה העצמית שלו.

נשאלת השאלה, מה הדרכים שמציעה תרפיית הגשטלט לחידוש ההווה לשם יצירת האווירה האימונית הנכונה?

יחודיות וזמן בטכניקות הגשטלט

פרלס סובר שכל משמעותה של האימון הפנומנולוגית היא לימוד המתאמן לחיות בהווה, ושעות האימון שלו צריכות לשמש עבורו נסיון ראשון בכך. לפיכך לדעתו, תרפיית הגשטלט הנה תרפיית 'הכאן-ועכשיו', שבה אנו מבקשים מהמטופל במשך השעה האימונית להפנות אל כל תשומת ליבו למה שהוא עושה בהווה, כלומר, במהלך היחידה האימונית.

נצביע על שלוש טכניקות העוזרות למתאמן לחדש ולחזק את מסגרת ההווה בזמן טיפול.

א. טכניקה זו מבקשת לעודד את המתאמן לצפייה עצמית טהורה. כדי לעזור למתאמן להבין ולהשאר ב'עכשיו' של קיומו היחודי, מעודד אותו המטפל להתיחס ולתת ביטוי לכל מה שנכנס לתחום שדה המודעות העכשוי שלו. למשל, עכשיו אני מרגיש עייף, עכשיו אין לי חשק לקרוא, עכשיו אני חש מנומנם, מטושטש וכו'. המתאמן מתבקש גם לחדול מלהסביר ולעבור כאמור,לצפייה עצמית טהורה. הדאלוג הבאה בין המתאמן ולבין המאמן ימחיש את האמור:

המתאמן: אני לא יודע מה לומר כעת.
מאמן: אני שם לב לכך שאתה לא מביט בי.
מתאמן: מגחך
מאמן: ועכשיו אתה מכסה את פניך.
מתאמן: אתה גורם לי להרגיש נורא.
מאמן: ועכשיו אתה מכסה את פניך בשתי ידיך.
מתאמן: תפסיק, זה בלתי נסבל!
מאמן: מה אתה מרגיש כעת?
מתאמן: אני מרגיש נורא נבוך. אל תביטי בי.
מאמן: בבקשה, השאר עם המבוכה.
מתאמן: אני חי איתה כל חיי. אני מתבייש בכל דבר שאני עושה. אני מרגיש כאילו אין לי זכות להתקיים.

ב. בטכניקה השנייה לומד המתאמן להעביר את הרגשות לזמן הווה. המאמן מעודד את המתאמן להביע את רגשותיו ומחשבותיו מן העבר או מן העתיד בזמן הווה. זה יכול לבוא לידי ביטוי על ידי נסיון של המתאמן להזדהות בפנימיותו עם אותו זכרון או לחוות אותו שוב בתהליך הטיפולי. המתאמן יכול לשחק מחדש את הסיטואציות בשלוב תנוחות ותנועות )ג'סטות( איברים מאיברי-הגוף להדגשת הדבור או כתחליף לדבור-פה וביצירת דו-שיח מילולי כמו בטכניקת הפסיכודרמה. בשל היות הגשטלט אימון חוויתית, מתבקש המתאמן שלא לדבר על הטראומות והבעיות שלו כבעלי זכרונות מן העבר המנותק. המתאמן מתבקש להתנסות שוב בבעיות ובטראומות שלו כמצבים בלתי-גמורים בהווה. המאמן הגשטאלטי מבקש מהמתאמן לנסות לחוות את עצמו הרבה ככל האפשר.

ג. הטכניקה השנייה מתמקדת על צורת הביטוי העצמי. המאמן מתמקד גם על צורת הביטוי של המתאמן; על ההתנהגויות שלו יותר מאשר על תוכן הדברים שלו, כפי שהומחש הדבר בהתנסות החוויתית שלי במרכז ללימודי הגשטלט ע"ש רטנר. בהתמקדות זו על ידי צפייה בהתנהגותו, מעריך המאמן את דפוסי התקשורת של המתאמן. הוא מפנה את תשומת הלב שלו למחוות, לנשימה, לרגשות, לקול ולהבעת הפנים שלו באותה המידה כמו שהוא מתייחס למחשבות שלו. ככל שהמתאמן נעשה יותר ער לעצמו, הוא לומד יותר אודות עצמו. כשהמתאמן מתנסה בצרכים שבאמצעותם הוא מונע עצמו "מלהיות" בהווה, הצרכים בהם הוא מפריע לעצמו, הוא גם מתחיל לחוות את החלקים באישיותו להם הוא מפריע להתקיים.
בתהליך זה, המאמן מודרך על ידי מה שהוא רואה אצל המתאמן. הוא רגיש לפני השטח אותו מציג המתאמן, כך שמודעותו הרחבה יותר של המתאמן יכולה להעשות האמצעי שבעזרתו יכול המתאמן להגדיל את המודעות העצמית שלו.

ברצוני להדגיש את דברי פרופסור סרוק, בהרצאותיו במרכז ללימודי הגשטלט, שהגשטאלט מדגיש מאוד את התנהגותו הפיזית היחודית של המתאמן בהווה ומנסה ללמוד בצורה משמעותית את משמעותה לגבי רגשותיו כאן ועשיו של המתאמן ולבטאם נאמנה. לפיכך שהג'סטה צריכה להיות טבעית ומרשימה. צריכה להגביר את המסר, להבהיר משמעות הדברים או להדגיש נקודה חשובה וממילא ימקד את האדם בהווה בצורה ממשית. הג'סטה יכולה להביע מצב רוח או רגש - כעס, למשל, או חוסר סבלנות, או אדישות. ג'סטה, הנעשית בעת אתנחתא שקטה של המאמן כלפי המתאמן בחדר הטיפולים, יכולה להיות חזקה ממלים. פרופסור סרוק, מדגיש שהאדם חייב להרגיש בנוח עם הג'סטות שלו, ולסמוך על ההתנהגות האורגניזמיט הטבעית שלו.

ההתנהגות היחודית של האדם כמו האגרוף הקפוץ שמביע עוינות, או כף היד הפתוחה המקרינה פתיחות של קבלה בסבר פנים יפות, או זרועות המשולבות על החזה הדוחות את הצופה, היא הקובעת את נוכחותו היחודית והשלמה בהווה.

שפת הגוף חושפת את האמת שעל פני השטח. היא מדברת בלי מלים. לגוף יש לשון בלתי מדוברת משלו, עצמאית ויחודית. כשהמאמן רגוע ושולט במצב, הוא ישדר את תחושת הרווחה הזאת למתאמן שלו. כשהוא מתוח, והמתאמן קולט את המתח והמבוכה שלו, הוא תוהה, מדוע נמצא המאמן לפני.

שפת הגוף של המאמן יכולה לשדר פתיחות כלפי המתאמן, או לגרום לו להיראות עוין. עקוב אחרי שפת הגוף של החברים בקבוצת עבודה. חשוב כיצד מגיב כל אחד מהם לעבודה של חברם או להערה בודדת שלו. התבונן בשפת הגוף של הקבוצה, כשהיא אינה מסכימה עם הדובר. שים לב להתלהבות, העוברת בין חברי הקבוצה, כש'עובד' או מדבר, והמסר שלו מוצאים חן בעיניה.

ההווה הוא הזמן המשמעותי בטיפול התבניתי

אחתום עם תוכנו המשמעותי של ההווה בטיפול הגישטאלטי, והוא מודעות בשימושו, תוצאתו ויתרונו.
המשפט הבסיסי שהמתאמן מתבקש להשתמש בו מראשית הטיפול ועד סופו הוא הביטוי "כעת אני ער לכך ש... 'הכעת' מחזיק את המתאמן בהווה ומחזיר את העובדה ששום חוויה לא יכולה להתרחש אלא בזמן הווה". (Gestalt Therapy Approach 65) מושג 'הכעת' הינו מענין וקשה. מחד, כדי לעבוד ולהשיג דבר מה יכול האדם לעשות זאת אך ורק בהווה. מאידך, אם האדם מנסה לתפוס או להאחז בהווה, הוא לא יכול מפני שזה כבר עבר, נעלם. מושג 'הכעת' הוא מושג פרדוכסאלי: להיות בהווה ועם זאת לא להיות מסוגל להאחז בו או אפילו להתמקד בו.

כאשר המתאמן חווה את עצמו בהווה ובאמצעות יכולת האבחנה וההתיחסות שלו ל'איך' של כל הפרעה ולאיך הפרעות אלה משפיעות עליו, יכול המתאמן להגיע לאינטגראציה אמיתית של אישיותו. המאמן יכול לשים קץ למלכוד האינסופי שבו מוצא המתאמן את עצמו. בתראפייה, נותן המאמן למתאמן הזדמנות להיות הוא עצמו, על ידי כך שהמתאמן מתחיל לחוות את עצמו וזה מאפשר לו להעריך הן את עצמו והן את אחרים באופן אמיתי. בשלב זה לומד המתאמן ליצור קשר טוב עם העולם מפני שהוא יודע איפה נמצא העולם ואיפה נמצא הוא, מה הוא רוצה ומה רוצים ממנו האחרים.

יתרונו של ההווה לאישיות של המטופל הוא בכך שיוצר בה תשתית נפשית תומכת. פרלס טען שכאשר אנו נוטשים את בסיס הבטוח של היותינו בהווה, ואנו קופצים בפנטזיות שלנו לתוך העתיד או לעבר, אנו מאבדים את התמיכה של האוריינטציה שלנו ומפתחים במקום זה תגובת חרדה. ממובן זה פרלס היה דוחה את מאמרו המתקתק של המשורר: "למרות שדבר לא ישיב את הזוהר בדשא, תפארתו של הפרח, אל לנו להתאבל, כי אם לשאוב כוח מהזיכרונות שנותרו בלבנו". )זוהר בדשא( כוונתו של המשורר הייתה טובה אך הוא לא נתן את ליבו לכך שעל ידי ההשוואה בין הפנטזיה של העבר, ה'הזוהר בדשא' ולבין ההווה הקודר של האבלות, הוא למעשה יוצר מתח ואף חרדה בלב ההוזה. במלים אחרות, חרדה מתפתחת כשיש מתח בין ההווה לבין העתיד - "בין העכשיו ובין הלהלן" או בין ההווה לבין העבר. לכן, השארות בהווה משמשת כבסיס הכי תומך שעליו יכול האדם לעמוד ולתפקד ביעילות - "אם אתה שרוי בתוך העכשיו אינך יכול להיות שרוי בחרדה, שהרי זורמת ההתרגשות מניה וביה אל הפעילות הספונטנית הנפעלת". )גשטלט מלה במלה( 8.

עקרון אחר - המוטיבציה מהווה את תוכנה של הפנומנולוגיה שפרלס מסכמה במשפט אכסיסטנציאלי אחד: "כשאתה שרוי בתוך העכשיו עומד לך כוח יצירה, עומד לך כוח המצאה. בהיכון חושיך, בהיפקח עינך ובהיכרות אוזניך - כמוך כילד הקטן מצוא תמצא את הפתרון". )גשטלט מלה במלה 9( על יצירה והמצאה חושית זו בגשטלט, דן העקרון הבא.

המימוש העצמי בתרפיית הגשטלט

עמדנו כבר על כך שמטרתה של הפילוסופיה או הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית היא להבין את החיים הפנימיים -יחודיים עם החוויות האינדיווידואליות והנתונים הצורניים של האדם בעזרת המוטיבציה. עוד ציינו, שהאחרונה מהווה את ההבנה הייחודית שביטויה במימוש עצמי.

כמו כן הוספנו, שמוטיבציה היא מניע יחודי והבנתי או אי הבנתי פנימי הפעולה בין גורם לתוצאה.
במלים אחרות אמרנו, היחסים בין גורם לתוצאה מתפקידים מתוך דחף יחודי והבנתי שגולדשטיין, מכנה זאת בשם "מימוש עצמי". דחף זה מתבטא בכך שהאדם משתדל ורוצה כל הזמן להכיר ולמצות או להצמיח הפוטנציאל )הכוחות והכשרונות( האצורים בו מלידה בכל דרך אפשרית.

הוזכרו התיחסותיהם של מעצבי המתודה האכסיטנציאלית הומניסטית, כדלקמן:

מסלו מגדיר את 'המימוש העצמי' כנטייתו של האדם למצות את מלוא כשרונותיו וכישוריו.

לוין סבור שבמרחב החיים )"השדה הפסיכולוגי"( פועלים, מניעים מתוך היחיד וסביבתו הפסיכולוגית, ויחסי משיכה ודחיה ביניהם הם המפעילים את מוטיבציית האדם.

פרנקל מוסיף, שהמוטיבציה מניחה הבנה כלפי ערכים ומגשימם. רק התגשמותם של ערכים משווה לחיים משמעות.

בוס משתמש בדוגמא של חלון שנסגר על ידי הרוח וחלון שנסגר על ידי האדם כדי להדגים את ההבדל שבין גורם ומוטיבציה מחד ולהסביר היסוד ההבנתי של משמעות המוטיבציה מאידך.

רוג'רס מדגיש את אחד מעקרונותיה המרכזיים של שיטת טיפולו שבבני-האדם טבועה הנטייה למימוש עצמי.

היידגר רואה ב-'אדם סתם' (`das Man`)-'ההוויה שלא כהוויתה' (`uneigentliches DaSein`) פוטנציה-כוח, היוצא לפועל בדמות אדם אותנטי שהוא בחינת לקראת 'הוויה כהוויתה' (`eigentliches DaSein`)-'העצם העצמאי' (`eigenes selbst`) או 'היש אשר בישותו יש לו ענין בישותו' (` das Dasein ist Seiendes, dem es seinem Sein zum dieses Sein Selbst`.)

בדיון של מפרלס בבעיית ה'מימוש עצמי, הוא מתחבר עם שורת התפיסות האכסיסטנציאליות- הומניסטיות הנזכרים למעלה. פרלס האמין שהאדם מממש עצמו כמו שנבט החיטה מממש את עצמו. לנבט החיטה יש את הפוטנציאל להעשות צמח. צמח החיטה הוא המימוש-העצמי של הנבט. מימוש-עצמי משמעו לפיו, אם כן, שנבט החיטה לעולם יממש את עצמו כצמח חיטה ולעולם לא יממש את עצמו כצמח שעורה. מכאן שמימוש עצמי הוא צורך או משאלה החסרה המניע את האדם למלא שוב חוסר זה. פרלס טען שהבעיה של האדם המודרני היא בנטיה, כמו שאומר לנו היידיגר, מהאותנטיות מאחריות או מהאני הקיומי. ודבקות בחיצוניות, בדו-משמעותיות ובהתפלספות התבונית. טענה זו משתמעת מתוך ההתאמה של פרלס, שבין ה'מימוש-העצמי' לבין ה'מימוש העצמי המדומה'. התאמה זו נובעת מתוך הנסיון של אנשים להגשים את הרעיון של כיצד עליהם להיות במקום להגשים את עצמם. פרלס טען שה'מימוש העצמי' הוא הירושה הפוטנציאלית הטבעית של האדם בעוד שהמימוש העצמי המדומה הוא תוצאה של פיצול חברתי מלאכותי.

ההבדל בניהם הוא חשוב ביותר לענייננו. הוא הסביר ש"כאינדיבידואלים ביולוגיים אנחנו חיות בעוד שכיצורים חברתיים אנחנו משחקים בתפקידים. כחיות אנחנו הורגים כדי להתקיים בעוד שכיצורים חברתיים אנחנו הורגים לצורך תהילה, תאות-בצע ונקמה. כיצורים ביולוגיים אנחנו מנהלים אורח-חיים הקשור לטבע. כיצורים חברתיים אנחנו מנהלים אורח-חיים של 'כאילו', בו קיים בלבול רב לגבי המציאות, פנטזיה והעמדת פנים" (In and out of the Garbage 87) רק בני האדם מנסים להיות משהו שהם אינם. האדם, טוען פרלס, מפתח אידיאלים שאין הוא יכול לעמוד בהם או להגשימם. האדם המודרני הביא על עצמו את קללת תורת המוסר הפרפקציונסטי, האומרת כי השלמות היא הדרגה שאליה יש לשאוף, כדי שיהיה מוגף מפני ביקורת ועל ידי כך פתח לעצמו נתיב ליסורים-עצמיים אין סופיים. לרוע המזל, רבים הם האנשים המאמינים שהם 'צרכים' להרחיק, להתנכר, כלשון היידגר, להדחיק או לשלול מעצמם כמה מתכונות האופי האמיתיות-אותנטיות שלהם ולהוסיף או להחליף אותם בהעמדת פנים, במשחק או בפיתוח תפקידים המסתיימים בהתנהגות צבועה-לא אותנטית. במקום השלמות של האדם האמיתי, יש לנו פיצול, קונפליקט, התנכרות ויאוש בלתי נראה של תחליף האדם. רוב בני אדם חיים אך ורק למען הדימוי העצמי הפרפקציונסטי שלהם. משום שאנשים אלה עסוקים בהשלכת עצמם ככזה או אחר הם יוצרים בתוכם חללים המולידים תסכול, שקר, חסר שביעות כרונית, התנכרות עצמית ויאוש.

האדם מובן ולא מוסבר

לעומת זאת קבענו שהמתודה האכסיסטנציאלית-פנומנולוגית מתנגדת לחקור את האדם בכלי מחקר מדעיים לניתוח סיבתיות חומרית. בעוד את העובדות הפיזיות, הכימיות, הביולוגיות, צריך להסביר, הרי את העובדות האנושיות אנו מבקשים להבין. להסביר, פרושו לגלות מבחוץ זיקה בין שני דברים, שהיא פעולה ל"מראית-עין" "לא פוריה" והיפוכו באדם: לגביו מבקש אני להסיק את המשמעות מבפנים. "את הטבע הננו מסברים, את חיי הנפש הננו מבינים". פרלס רואה את בהסבר האיטלקטואלי את ההבדל בין תרפיית הגשטלט ולבין טיפולים אחרים.

עקרון ההבנה הפנימי, המאפיין את המתודה האכסיסטנציאליסטית באה לידי הדגשה אצל קשת רחבה ונכבדה בעיקר בתחום הטיפולי פנומנולוגי-קיומי.

הפילוסופים והפסיכולוגיים האכסיסטנציאליים ביקשו להבין ולא להסביר את הנאורוזה או הפסיכוזה המסוימת:

פסיכואימון על בסיס אכסיסטנציאלי-אנליטי חוקרת את תולדות חייו של המתאמן המועמד לטיפול, ...אבל היא איננה מסבירה את תולדות חייו... להפך, היא מבינה תולדות חיים.... של המתאמן... (Existential Analysis 145).

שטראוס כותב: "עלינו להבין ראשית-כל את עולמנו".

קרל יאספרס העיר: "כמה אנו חסרים! כמה הזדמנויות להבין אנו מחמיצים משום שברגע מכריע אחד לא היתה לנו, למרות כל ידיעתנו, התכונה הפשוטה של נוכחות אנושית מלאה!"(Existence and Therapy 343)

פרום סובר, שלהבין הינו הצעד הראשון בדרך למערכת יחסי התנהגות בריאה כלפי עצמך וכלפי האחרים. הבנת דבר מה בעל חשיבות עשויה לשנות כליל את תחושותיך, ואת עמדותיך ו"מלמדת אותך מהו טוב לקראת שלמות המידות ולהיות עצמך.

היידגר סובר שההבנה (`Seiensart`) היא אופן ישותה של ההוויה והיא המובן המקורי של האמת- של גילוי ה'יש'. )ולא לימודו של היש. פרלס מדגיש את "גילוי החיים" ולא לימודו באימון )גשטלט מלה במלה 30(( המהות הממשית הוא פועל יוצא של הבנה. בהבנה האדם מקבל את תודעתו כ'תודעה טהורה', לא במובן זה, שהיא מנותקת מן האכסיסטנציה של האדם, אלא במובן זה, שמבינים את התיחסותה לאובייקט שלה בטהרתה. ההבנה נותנת לנו את העולם. (Sein und Zeit 282) "כי הכול מעוגן בתוך ]ההבנה[ המודעות, ]שהיא[... הבסיס היחיד לידע, לתקשורת..." )גשטאלט מלה במלה 48(

הכן, מוטיבציה והבנה הנם העקרונות האופרטיביים בניתוח התנהגות אכסיסטנציאלי.

פרלס אף הוא מבקש בכל דרך לדחות את "משחקי בינה אינטלקטואליים" המבטיחים לא אחר מאשר "פעילות סרק" וכך הוא כותב:

ההבדל שבין תרפיית התבנית לבין רוב שאר הסוגים של פסיכותראפיה טמון ביסודו של דבר בכך שאין אנו מנתחים. אנחנו מכללים )עושים אינטגרציה(. השגיאה הנושנה, שכל עיקרה הוא עירוב ההבנה עם הביאוריות - ממנה אנו מקווים להימנע. מלאכת הביאור והפרשנות עשויה להיות משחק אינטלקטואלי מרתק, אולם זוהי פעולה למראית-עין, ופעולה מעין זו גרועה מלא-כלום. בשבתך בחיבוק-ידיים אתה יודע, לכל הפחות, שאינך עושה כלום; ברם, כשאתה פותח בפעילות למראית-עין אינך אלא משקיע את זמנך ואת מרצך בעבודה לא-פוריה, ואתה מתנה את עצמך לביצוע פעילויות הסרק האלה: אתה משחית אז את עתותיך, וכל העלול לצמוח לך ממצב כזה הוא רק שקיעה גוברת והולכת בתוך יוון הניאורוזה... אל-נא תהפכו את חלומותיכם למשחקי בינה אינטלקטואליים... )גשטאלט מלה במלה 71,68(

פרלס סובר שמשימתו ואחריותו המרכזית של המאמן היא לנסות ולהבין את המתאמן כהוויה וכהוויה בעולמו. יש להבין את המבוי הסתום של המתאמן ולא להסבירו בנימוקים ונוסחאות חיצוניות. )גשטאלט מלה במלה( 43 עם ההבנה מונח היסוד ליכולתו של המאמן לעזור למתאמן להכיר ולחוות את קיומו הוא, וזהו התהליך המרכזי של גראפית הגשטלט.

כשפרלס מתיחס על ההבנה או המודע הרי בדיוק הוא מסביר את "הבנת עולמנו" של שטראוס, "נוכחות אנושית" של יאספרס או ה"התנהגות הבריאה" של פרום. אך בראש וראשונה, ה'הבנה' הפרקטית-טיפולית של פרלס, היא הפרשנות הקולעת והברורה ביותר ל'תודעה הטהורה' והעיונית של היידגר.

ההבנה המודעת מספקת למתאמן את תחושת היכולת שלו והכשרונות שלו, את הציוד התחושתי, המוטורי והאינטלקטואלי שלו. זה לא הכרה, כי ההכרה הנה תפקיד מנטלי בלבד. היא התנסות שעוברת תהליך בדיקה קפדני דרך השכל ודרך המלים בלבד. לעומת זאת, 'ההבנה המודעת' או 'המודעות' מספקת חוויות נוספות. היא נותנת הן למאמן והן למתאמן את התמונה הטובה ביותר של המקורות העכשוויים של המתאמן או בלשונו של היידגר, 'התודעה הטהורה' נותנת לנו את העולם. כיוון שההבנה המודעת תמיד מתרחשת בהווה, היא גם פותחת אפשרויות לפעולה. "

שיגרה והרגלים הנם תפקודים ממוסדים וכדי לשנותם הכרחי לעוררם מחדש ולהביאם רעננים למרכז ההבנה המודעת. עצם המחשבה על שינוי השגרה וההרגלים מעיד על כך שקיימות דרכים אלטרנטיביות לחשיבה ולפעולה. בנוסף, הבנה מודעת מאפשרת בחירה וללא הבנה מודעת אין הכרה של בחירה". "על ידי התמקדות על כל שפטום, על כל תחום של הבנה מודעת, לומד המתאמן מספר דברים על עצמו ועל הנאורוזות שלו. הוא לומד מה הוא למעשה עושה ואיך הוא עושה זאת. המתאמן נעשה ער לאיך הרגשות וההתנהגויות שלו בתחום אחד מתקשרים לרגשות ולהתנהגויות שלו בתחום אחר". (The Gestalt Therapy Appuoach 65).