לברור רעיון השלם (WHOLE ) (המכלול) מתוך ראיה קיומיתzadok krouz

תרומתה הבסיסית של התרפיה האקזיסטנציאלית היא בהבנת האדם כ-הוויה בעולם במבנה של שלם או מכלול.
כדי לחדד הבנה זו, הועלו שאלות מהותיות ע"י האכסיסטנציאליסט, כדלקמן:

האם הפרט הוא הוויה בעולם?

האם האדם קיים כאני או כנושא ביחס לעולם חיצוני?

האם האדם הוא חפץ, דבר או גוף אשר מתקשר עם דברים אחרים שעושים את העולם?

האם לבני האדם יש קיום על ידי היותם בעולם ולעולם יש קיום מפני שיש הוויה שמגלה אותם?

ובקיצור, מה טיבו ומה משמעותו של הקיום?

אולם, לפני שננסה לענות על שאלות אלה, יש צורך, תחילה, להגדיר את מרכיבי המכלול: הוויה ועולם.

ההוויה מהי?

גבריאל מרסל )נו' 1889(,פילוסוף ומחזאי צרפתי, מנסה להגדיר את המלה 'הוויה' באומרו:

הבה נודה כי הדבר קשה ביותר; הייתי רק מציע שיטה זו של גישה: הוויה היא מה שעומד, או מה שמסוגל לעמוד, בפני ניתוח ממצה המתייחס לפרטי הנסיון, במטרה לצמצם אותם צעד אחר צעד ליסודות החסרים יותר ויותר כל ערך פנימי או חשוב. (The Philosophy of Existence 5)

הוויה היא מה שנותר. זהו מה שמהווה אותה מערכת מורכבת לאין שיעור של גורמים קובעים לתוך האדם שהנסיונות קורים לו, ושיש לו יסוד כלשהו, זעיר ככל שיהיה, של חופש להיעשות מודע לכך שכוחות אלה פועלים עליו. זהו התחום שבו יש לו היכולת-בכוח לשהות לפני שיגיב ובכך להטיל משקל מסוים על הכיוון שבו תלך תגובתו. וזהו על-כן התחום שבו הוא, יצור-האנוש, לעולם איננו סתם אוסף של דחפים וצורות-התנהגות שנקבעו. לאמיתו של דבר, כאשר הוויה ננקטת כשם-כללי, יש להבינה כפוטנציה, מקור הכוח; הוויה היא היכולת שמכוחה הופך הזרע לפרח, או כל אחד מאתנו למה שבאמת הינו. וכאשר משתמשים בו במובן פרטי, כגון הוויה אנושית אחת, יש לכך תמיד משמעות-הלואי הדינמית של מישהו המצוי בתהליך, האדם שהינו משהו. אם כן, הוויה במובן האנושי איננה נתונה אחת ולתמיד. אין היא מתפתחת מאליה כפי שמתפתח הפרח מתוך הזרע. שכן, בהוויה האנושית - מודעות-עצמית, היא יסוד מהותי ובלתי נפרד.
האדם שהוא ה-Dasein, הוא ההוויה המסוימת שניטל עליה להיות מודעת לעצמה, להיות אחראית לעצמה, כדי שתוכל להיעשות היא עצמה. ההוויה אין פרושה "אני הוא הסובייקט", אלא "אני הוא הישות המסוגלת, בין שאר הדברים, לדעת את עצמי כסובייקט של מה שמתרחש". תחושת ההוויה איננה מוצבת במקורה כנגד העולם החיצון, אבל היא חייבת לכלול את היכולת הזו להציב את עצמו כנגד העולם החיצון אם יש הכרח בכך, ממש כפי שהיא חייבת לכלול את היכולת לעמוד מול אי-ההוויה )המוות(.

אין ספק ששני הדברים, זה שקרוי האגו )מרכז האישיות( וזה שקרוי תחושת ההוויה, מניחים-מראש את הופעתה של מודעות-עצמית בילד בשלב כלשהו שבין חדשי הינקות הראשונים לבין גיל שנתיים, תהליך התפתחותי הקרוי תכופות "הופעת האגו". ואולם אין פירושו של דבר כי יש לזהות בין השניים הללו. האגו אמור להיות חלש במיוחד בתקופת הילדות, חלש בפרופורציה להערכה ולקשר שלו למציאות, החלשים באורח יחסי; בעוד שתחושת ההוויה עשויה אז להיות חזקה במיוחד ורק מאוחר יותר היא נעלמת כאשר לומד הילד להתמסר לנטיות קונפורמיות ולחוות את הוויתו כהשתקפות של הערכה אשר אחרים מעריכים אותו, ומאבד חלק ממקוריותו ומתחושת ההוויה הראשונית שלו. למעשה, תחושת ההוויה, כלומר, התחושה האונטולוגית, היא הנחה מוקדמת להתפתחות האגו בדיוק כפי שהיא הנחה מוקדמת לפתרונן של בעיות אחרות. (The Meaning and Structure of Psychoanalysis 38)

האדם, הוא גם אותה הוויה מסוימת היודעת, שברגע כלשהו בעתיד לא תהיה; הוא הינו ההוויה המצויה תמיד ביחס דיאלקטי עם אי-ההוויה, עם המוות. ולא זו בלבד שהוא יודע כי בזמן כלשהו הוא לא יהיה, אלא הוא גם יכול, מתוך בחירתו שלו, להשליך מעליו ולאבד את הוויתו. הדיאלקטיקה העמוקה שבמודעתו של יצור-האנוש להוויתו מצויירת ביופי שאין דומה לו על-ידי בלאז פסקל, )1623-1662(, איש מדע, תיאולוג ופילוסוף צרפתי:

האדם הוא אך קנה-סוף, קנה-הסוף החלש ביותר בטבע, אבל הוא קנה סוף חושב. אין צורך שהיקום כולו יתחמש כדי להרוס אותו: די באד, בטיפת מים, להרוג אותו. אך לו גם ימחץ אותו היקום, האדם יהיה בכל-זאת אציל יותר מזה ההורס אותו משום שהוא יודע כי הוא מת, ואילו היקום איננו יודע דבר על היתרון שיש לו עליו. (Pense`es 35)

ההוויה היא קטגוריה שאי-אפשר לצמצמה לאינטרוייקציה של נורמות חברתיות ומוסריות. היא "מעבר לטוב ולרע" אם לנקוט את ביטויו של ניטשה. אם תחושת ההוויה שלי היא אמיתית, היא בדיוק איננה מה שאחרים אמרו לי שעלי להיות, אלא היא נקודת-ארכמדס היחידה שעליה אני יכול לעמוד כדי לשפוט את מה שתובעים ההורים ובעלי סמכות אחרים.

עולם מהו?

שימושו של היידגר במונח עולם הוא במובן היווני קוסמוס, כלומר, ה-""uni-verse שעמו אנו פועלים ומגיבים. הוא מוכיח את דקארט על היותו עסוק כל כך ב- res extensa עד שניתח את כל האובייקטים ואת כל הדברים, ושכח את העובדה החשובה מכל, כי קיים העולם עצמו, כלומר, זיקה משמעותית בין אותם אובייקטים לבין האדם. בנקודה זו הלכה החשיבה המודרנית כמעט אך ורק בעקבות דקארט והדבר פגם במידה רבה בהבנתו את האדם.[
העולם הוא המבנה של זיקות משמעותיות, שבה הוא נוטל חלק, קיים האדם. העולם כולל אפוא את מאורעות העבר שמחייב את קיומו ואת כל המיגון הרחב של השפעות-קובעות הפועלות עליו. אולם הוא בכל אלה, כפי שהוא מתייחס אליהם, מודע להם, נושא אותם עימיו, מעצב אותם, צר להם צורה, בונה אותם, בכל רגע של התייחסות. שכן, להיות מודע לעולם פירושו להיות בו-בזמן מעצב אותו.

העולם איננו סטאטי אף פעם, איננו משהו נתון בעלמא, שלאחר, מכן האדם "מקבל" אותו, או "מסתגל אליו", או "נלחם" בו. העולם הוא דפוס דינמי, שכל עוד יש לי מודעות-עצמית, אני מצוי בתהליך של עיצובו ויצירתו. כך מדבר בינסוונגר על העולם כ"זה שלקראתו הלך ועלה הקיום, ועל-פיו נתעצב". (Existence: A New Dimension in Psychology 191) והוא מוסיף ומדגיש שבעוד שעץ או חיה כבולים ל"תכנית" שלהם ביחס לסביבה, "לא זו בלבד שהקיום האנושי מכיל המון אפשרויות של אופנאיות הוויה, אלא הוא מושרש בדיוק באותה רבגוניות של אפשרויות קיום" .

יחס - עולם והוויה, מהו?

שני הקטבים, העצמי )ההוויה( והעולם, קשורים תמיד בצורה דיאלקטית. העצמי כולל את העולם והעולם כולל את העצמי; אין אחד בלא השני וכל אחד מהם מונחים של האחר. למשל, אין כל טעם לדבר על האדם בתוך עולמו כזיקה של חלל בראש ובראשונה. הביטוי "גפרור בתוך קופסה" מרמז על זיקה של חלל, אבל אם מדברים על אדם בתוך ביתו, או בתוך משרדו, או בתוך מלון על שפת הים, משתמע מכך משהו שונה לחלוטין.

עם הגדרת מרכיביה של המכלול נותר לנו עוד להגדיר את ה-`DaSein` של היידיגר, בטרם נשיב לשאלות האכסיסטנציאליסט.

ייחודיותה של ההוויה כמכלול

מרטין היידגר (1889-1976), הנחשב למייסד האקזיסטציאליזם במאה העשרים )אתיקה והאינסופי 45( , עונה על שאלות אלה העוסקות במהותו של האדם, זהותו ומשמעותו, בביטוי: asein`D' - האופי המיוחד של ההוויה האנושית. `Dasein` פרושו 'היות נוכח', או 'היות כאן' ]בעולם[; שמשמעו הדרך שבה כל פרט )ישות הווייתית( חווה את העולם בתודעתו הייחודית שהינה 'כאן'; ומשמעו גם כי יש לו 'כאן' במובן זה שהוא יכול לדעת כי הוא 'כאן' והוא יכול לנקוט עמדה כלפי עובדה זו. יתרה מזאת, ה'כאן' איננו סתם מקום כלשהו, אלא ה'כאן' המסוים שהוא שלי, הנקודה המסוימת, בזמן ובחלל, של קיומי ברגע נתון זה. דרך זו היא עובדתית. האדם מושלך (Geworfenheit`') עצמו לתוך תנאי הסביבה-העולם-לתוך קיומו הממשי באופן כזה, שאין הוא יכול למצוא את עצמו, אלא כשהוא כבר ישנו 'כאן', ואי אפשר לו להיפטר מן ה'כאן' הזה ולא לתת ל'כאן' נימוק למציאותו. ואופן ההשלכה של היש )האדם( נעשת מתוך 'התכוננות' )(`Entschlossenheit`-ידיעה תודעתית, דהיינו אדם )ה-Sein( שהוא 'יש' )'ior'( הנמצא בתהליך בלתי-פוסק של טראנסצנדנציה מודעת, הגולש מעל למיקומו המיוחד, ה-Da )כאן(.
בפעולת השלכה זו של ה'יש' בעולם מתחילה כל מחשבת ההוויה של היידגר, כמו שמנסח זאת פרלס מתוך גישתו התבניתית: "בתראפית התבנית אנו יוצאים מן הקיים, מן ה'יש', בוחנים איזו הפשטה, איזה קשר, איזה מצב הם בנמצא, ואז אנו מקימים את הזיקה )'ההשלכה'( שבין הדמות, שבין חווית הרקע הקדמי, ובין הרקע, התוכן, הפרספקטיבה, המצב, וכולם יחד יוצרים את התבנית". )גשטלט מלה במלה 63(

רעיון זה של הוויה בתהליך מתהווה מביעים שני הנציגים הדגולים והלא פשרניים ביותר מימי ראשיתה ושיאה של הפילוסופיה המערבית: הירקליטוס, פילוסוף יווני, )540-475 לפני הספירה( והגל פרידריך וילהלם )1831-1770(, פילוסוף גרמני. ישויות חיות יכולות להיות רק אם הן מתהוות. הן יכולות להתקיים רק אם הם פושטים צורה ולובשים צורה. שינוי וצמיחה הן תכונות שטבועות בעצם תהליך החיים. התפיסה היסודית בחקר ההוויה לפי היידגר, הירקליטוס והגל, שהיא תהליך ולא עצם, מקבילה לפילוסופיה של הבודהא בעולם המזרחי.(Zen Buddhism 11) במחשבה הבודהיסטית אין מקום לרעיון של עצם, חפץ או לאני קיים וקבוע. וכולם מחפשים אחר קשר למציאות החותר מתחת לפילוג שבין הסובייקט והאובייקט. כולם היו עומדים על כך שהשתקעות המערבית בהתגברות על הטבע גרמה בסופו של דבר לא רק לניכור האדם מן הטבע, אלא בעקיפין גם לניכורו של האדם מעצמו. הסיבה היסודית לקווי-דמיון אלה היא העובדה שהחשיבה המזרחית, ההגלינית וההירקליטית לא סבלו מעולם מאותו קרע קיצוני בין הסובייקט והאובייקט אשר את החשיבה המערבית, טרום הגליני, וחיצוי זה הוא בדיוק הדבר שעליו מבקש האקסיסטציאליזם להתגבר.
ואולם, בשום אופן אין לזהות גישות אלה עם היידגר; הן מצויות ברמות שונות. האכסיסטציאליסם, שהיידגר נציגו, איננו פילוסופיה מקפת או דרך חיים, אלא נסיון לתפוס את המציאות. לענייננו, ההבדל העיקרי שבניהן הוא בכך שהאכסיסטציאליסם משוקע במצוקתו של האדם המערבי בניכורו ובמאבקיו וצמח ישירות מתוכם, והוא בן-בית בתרבות שלנו.

פאול נטורפ )1934-1854(, פילוסוף ופדגוג גרמני, גם הוא רואה תהליך בהוויה שאותה הוא מגדיר, כשלמות סובייקטיבית בעל תוכן דינמי אין סופי. העולם אינו אלא עשיה תמידית - תהליך. ואילו הדבר הקיים ועומד כביכול הוא רק נקודת-מנוחה בתוך תהליך זה; ומשום כך יש להעמיד במקום העובדה, ה-factum, את היצירה, ה-fieri.)הוגי הדור 208-218(

ד"ר אדי ואונן, אנאליטיקאי, סובר שרעיון תהליך התהוות ההווייה (DaSein) מקביל לתהליך ההתפתחות הרוחנית, שהוא הביטוי האנושי העליון. משמעות זו מגולמת בפרט בכתביו המאוחרים של יונג, שבהם העצמי (self) הומשג בתור הארכיטיפ האחרון שנמצא בין המודע ללא-מודע, והשגת העצמי היא אפוא הביטוי האנושי העליון של ההתפתחות הרוחנית. גם גולדשטיין, האורגאניזמי, ביטא את המשמעות הזו כתהליך שנובע ממניע לממוש כל הפוטנציאלים שיש לאדם וכמניע דומיננטי.גם מסלאו הלך בדרכו, אבל רק השיק לו את המונח מימוש עצמי. היא הרמה העליונה של התפתחות פסיכולוגית שאפשר להשיגה כאשר כל הצרכים הבסיסיים והעילאיים מולאו וה'מימוש' של מלוא הפוטנציאל האישי מתחולל.

לאחר ברור מושג ה-DaSein, נפנה לתשובתו של היידגר לשאלות האכסיסטנציאליסט, וכך כותב היידגר:

"להתנהג לפי ידיעה זו ולהרהר בה... ואין לומר 'היות' הוא פנים )סובייקט(, ו'כאן' הוא חוץ )אובייקט(, וזה אינו חי סתם )Lebt men(, אלא חי הוא לפי ידיעתי זו,.. הרי היותו הוא: 'היות כאן' - בעולם - בתוך ישים נמצאים )(`Vorhanden` שכמותו ושאינם כמותו" ) Sein und zeit 54,85,120(.

היידיגר עונה לנו שהוויה ועולם הנם שלמות של מכלול אחד ולעולם נודעת משמעות רק מתוך קשרו זה לאדם. האדם והעולם תבנית רצופה אחת. והשניים אינם יכולים להתקיים בנפרד או שתהיה להם משמעות בזכות עצמם. הכן, לבני אדם יש קיום רק בגלל היותם יודעים שהם בעולם ולעולם יש קיום רק בגלל שיש הוויה שמגלה אותם ב'שימושיותו' )'Zeughaftigkeit'(, כלומר, בעובדה, שחפצי-העולם משמשים לאדם למטרות שימושיות מעשיות. והאדם יודע את עצמו כאדם או כעצמי, ולא כמוכר כרטיסים ברכבת-התחתית, כחנווני, כפרופסור, כרקטור באוניברסיטה או בתפקידו הכלכלי באשר הוא. (The Philosophy of Existence 1)
מכאן, שידיעת העולם הראשונית של האדם אינה עיונית אלא שימושית-מעשית. למשל, מושג החלל נובע מטיפולו של האדם בחפצי העולם, ואינו אלא אותו התחום של האובייקטים היומיומיים, שהאדם חי בו. הידיעה אופן ישותה של ההויה הנותנת לנו את העולם כשלמות צרופה. הפרט הינו הוויה בעולם בשביל עצמו, דהיינו בשביל הסובייקט שבו. מכאן, שהוא מוצא עצמו אצל הדברים, דהיינו מוצא עצמו בפרטיותו.

תשובתו של היידגר והשלכותיה עשתה את פילוסופיית הקיום שלו מהפכנית, יחודית ובעלת השפעה עצומה על הפסיכיאטרים השוויצרים, בינסוינגר ובוס. הללו אימצו ופיתחו את פילוסופיית האקזיסטנצייליסטית לפסיכולוגיה. הם הגדירו את פסיכולוגיית האקזיסטנציאליזם כ"מדע נסיוני על קיום האדם המשתמש במתודה של ניתוח פנומנולוגי )השוה אתיקה והאינסופי 45(. לגביהם, האדם חותר לגלות להבהיר ולהבין, יותר מאשר להסביר, את תופעות ההתנהגות כפי שהיא מפגינה את עצמה באותו רגע" )Theories of Personality 250(.

השפעותיו של רעיון המכלול האקזיסטנציאלי בפסיכולוגיה וגרורותיה

מבנה הווית השלם-ה Dasein`', כאמור, השפיע כמהלומה ביום בהיר על פסיכיאטרים ופסיכולוגים וכמו כן על חוקרים והוגים-יוצרים שונים. ביניהם היו יוג'ין מינקובסקי בפריס, ארווין שטראוס בגרמניה ולאחר-מכן בארצות-הברית, וו. א. פון גבסטאל בגרמניה, המייצגים את השלב הראשון, או הפנומנולוגי של התנועה האכסיסטנציאלית. היו ביניהם לודוויג בינסוונגר, פ. פרליס, א. שטורך, מ. בוס, ג. באלי ורונלד קוהן בשוויצריה, י. ה. ואן-דן-ברג ופ. י. בויטנדייק בהולנד ועוד, המייצגים בצורה ספציפית יותר את השלב השני, האכסיסטנציאלי.

פסיכיאטרים ופסיכולוגים אלה לא חלקו על טכניקות-תרפיה מסוימות. הם הכירו למשל בכך, שהפסיכואנליזה יש לה תוקף לגבי סוגי מקרים מסוימים, וחלקם, שהיו חברים נאמנים בתנועה הפרוידיאנית, נקטו את השיטה בעצמם. אך לכולם היו ספקות עמוקות באשר לתיאוריית האדם שלה. הם האמינו, כי קשיים ומגבלות בתפישת האדם לא זו בלבד שהם בולמים חמורות את המחקר, אלא שלטווח ארוך גם יגבילו מאד את יעילותן ואת התפתחותן של הטכניקות הטיפוליות. הם ביקשו להבין את הנאורוזה או הפסיכוזה המסוימת, ולעצומו של דבר, את מצבי המשבר של יצורי-אנוש, לא כסטיות מאמת-המידה המושגית של פסיכיאטר או פסיכולוג זה או אחר שבמקרה מתבונן, אלא כסטיות במבנה השלם של קיומו של הפציינט המסוים, הפרעה ב-Condition Humaine שלו. על הגישה ההבנתית שתרמה האכסיסטנציליסטיות, אנו קוראים בספר הראשון הדן על התרפיה האכסיסטנציליסטית:

פסיכותרפיה על בסיס אכסיסטנציאלי-אנליטי חוקרת את תולדות חייו של הפציינט המועמד לטיפול, ...אבל היא איננה מסבירה את תולדות חייו ואת רגישויותיו הפתלוגיות ]כמו חרדה ואימה[ על-פי שום תיאוריה של אסכולה פסיכותרפוטית כלשהי או באמצעות הקטגוריות המעודפות שלה. להפך, היא מבינה תולדות חיים אלו כשינויים במבנה השלם של היותו- ]כאן[-בעולם של הפציינט" (Existential Analysis 145) .

תכונתה המיוחדת של האנליזה האכסיסטנציאלית היא, אם כן, היותה עוסקת ב-אונטולוגיה, מדע ההוויה שמקורה ב-asein`D', קיומה של הוויה מסוימת זו היושבת מול התרפיסט - קיום של הבנה במבנה השלם.

מרטין היידגר נחשב בדרך-כלל כמקורה הראשון של החשיבה האכסיסטנציאלית בימינו. )אתיקה והאינסופי 45( לעבודתו הראשונית הוויה וזמן (Sein und Zeit) היתה חשיבות מהפכנית בכך שנתנה לבינסוונגר ולפסיכי ולפסיכולוגים אכסיסטנציאליסטים נוספים את הבסיס הרחב, השלם והעמוק אשר ביקשו להבנת היצור האנושי. פרלס ראה בכוליות ההוויה של היידיגר בשלות אנושית: " בעינך האדם הבשל הוא האדם השלם. חשיבתו של היידגר, היא דקדקנית, נוקבת בהגיונה, ו"מדעית" במובן המערבי .
לודוויג בינסוינגר)1881-1966(, פסיכיאטר וסופר שוויצרי, הדובר הראשי של הפסיכולוגיה האכסיסטנצילית, אף פיתח סוג טיפול קיומי, יחודי הידוע בשם דסאיינאליזה )Daseinsanalyse(, או האנליזה האקסיסטנציאלית בהשפעת הגותו של היידגר, שבה ממלא המושג Dasein`' )'היות כאן'( תפקיד חשוב. המניע של בינסוינגר לעיצוב שיטת טיפול קיומית הנ"ל נבעה מתוך שאלת העולם הממשי של ה-asein`D' והיא: כיצד נוכל לדעת אם רואים אנו את הפציינט בעולמו הממשי, העולם שבו הוא "חי מתנועע, ויש בו קיום", ואשר לגביו הוא ייחודי, ממשי ושונה מתיאוריות התרבות הכלליות שלנו? קרוב לוודאי שמעולם לא נטלו חלק בעולמו ואיננו יודעים אותו ישירות. ואולם, עלינו לדעת אותו ועלינו להתקיים בתוכו במידה כלשהי כדי שיהיה לנו סיכוי מסוים להכיר את הפציינט.

היידגר חידד את האדם ה"חולה בנפשו" של קירקגור ופרדריך ניטשה )1900-1844(, פילוסוף גרמני ומשורר , )האדם החש את אימת המוות( בהדגישו את ה"אימה" כחלק מהוויתו כתבנית שלמה הממלאת כל חלקה תודעתית באדם. עובדת "חולי" זו הביאה את בינסוינגר להתיחסות מחקרית חדשה. בינסוונגר כותב:
כיוון שהמחקר האכסיסטנציאלי נבע מאי-שביעות-רצון מן המאמצים הרווחים להגיע להבנה מדעית בפסיכיאטריה... פסיכולוגיה ופסיכותראפיה כתחומי מדע העוסקים לכל הדעות ב"אדם", אבל כלל וכלל לא בראש ובראשונה באדם החולה בנפשו, אלא באדם כשלעצמו. ההבנה החדשה את האדם, שאנו חבים אותה לניתוח הקיום ]התבניתי[ של היידגר, יסודה בתפיסה החדשה שלפיה שוב אין האדם מובן במונחי תיאוריה כלשהי, בין אם זו תיאוריה מכניסטית, ביולוגית או פסיכולוגית )Existential Analysis 144(.

רעיון "לשכון בתוך העולם" של העצמי והעולם, פרי הגותו של היידגר נתן את אותותיו בתחום טיפוליו אצל ארווין שטראוס הוא כותב: "עלינו להבין ראשית-כל את עולמנו". ודבר זה הוא לבטח נכון לגבי כל סוגי הפציינטים האחרים ולגבי אותו עולם; ולדעת פירושו לדעת בתוך ההקשר של אותו העולם. יש לתפוס מבפנים את עולמו של הפציינט המסוים הזה, יש לדעת ולראות אותו במידת האפשר מן הזווית של מי שחי בתוכו.
"אנו הפסיכיאטרים", כותב בינסוונגר, "הקדשנו תשומת-לב רבה מדי לסטיותיו של הפציינט שלנו מן החיים בעולם המשותף לכולם, במקום להתמקד בראש ובראשונה בעולמו הפרטי של הפציינט, כפי שנעשה הדבר תחילה בצורה שיטתית על-ידי פרויד". (Existence: A New Dimension in Psychology 197)

קרל יונג (1875-1961), הפסיכיאטר השוויצי, מאמץ את רעיון המכלול האקזיסטנציליסטי בדיונו על האדם בהגדירו את ה-'`DsSein כ-'Self' - במשמעות האכסיסטנציאליסטית של כוליות החוויה האישית וביטויה, העצמי אנושי עליון ומתפתח. יונג מבטא את המכלול הנבנה על ארבע מערכות עיקריות הפועלות הדדית זו על זו. המערכות העיקריות הן: 1. האגו, המודעות העצמית. 2. לא מודע-אישי. 3. לא-מודע קולקטיבית ואבות הטיפוס שלה. 4. העצמי (self), שהוא מרכז כל האנושות. האני בפילוסופיה, שהוא ה-`self` היונגיאנגי, הוא, האישיות או רוח האדם, מעניקה לאדם את מכלול המערכות האחרות, שבה האיזון והיציבות עומדים כמטרה שבני האדם שואפים אליה ללא הרף, בדיוק ברוח הדינמיות הקיומית של היידיגר. אולם לדעת יונג המכלול היא הגשמה על דרך המוצעת על-ידי הדת )במובן האמונתי פנימי ולא במשמעות של אורח חיים מעשית(, לעומת היידיגר המציעה על דרך המודעות הקונקרטית-חילונית.

אף ויקטור פרנקל )נ' 1905(, פסיכיאטר יהודי אוסטרי, רואה במכלול האקזיסטנציאליסטי יסוד משמעותי בתורתו הלוגותרפית. אולם המכלול באדם יושג דווקא על הדרך האנושית, אם יעמיד בפני עצמו מטרה להעניק מכוחו לחברה ולהיות יצור המביא תועלת.

אריק פרום )1980-1900(, פסיכואנליטיקן גרמני, גם הוא מאמץ את המכלול האקזיסטנצילסטי. פרום מבסס את מכלול שלמות נפש האדם על הבנת חמשת הצרכים של האדם: הצורך בקשר עם הזולת, הצורך בהתעלות רוחנית, הצורך במציאת שורשים, הצורך בזהות והצורך במסגרת להתייחסות.

לקורט גולדשטיין )נו' 1878(, נרולוג ופסיכיאטר יהודי-גרמני, רעיון המכלול משמש את הבסיס לפרשנותו בנושא האורגניזם. פרלס רואה בגולדשטיין הראשון שהנהיג את תפיסת האורגניזם בתוך שלמות. תפיסה שלא מפרידה בין האורגניזם לבין הסביבה. פרלס כותב: "נסו-נא להוציא צמח מסביבתו הטבעית: הוא לא ישרוד. בדומה לכך אינכם יכולים להוציא יצור אנוש מסביבתו, לשלול ממנו את החמצן ואת המזון..." )גשטלט מלה במלה 12(.
הוא טוען שהאורגניזם פועל כמכלול אחיד ולא כסדרה שיש בה חלקים שונים. הנפש והגוף אינם ישויות נפרדות. מה שקורה בחלק אחד משפיע על היתר, כי האורגניזם הוא יחידה אחת. והדרך בה יושג המכלול אף היא שונה ויחודית. האדם יגשים את מכלול הארשנותו שבו על ידי דחף עליון אחד, והוא הגשמת ה"אני" או מימושו. עבודותיו הרפואיות בפצועי-מוח הביאה אותו להעמיק ולהרחיב את התורה המקיפה של הגישה ה"הוליסטית" המהווה את רעיון המכלול. גולדשטיין ערער על הגישה המכאניסטית, שראתה את המוח כצירוף של מכאניזמים מבצעי פונקציות מסוימות, והעמיד כנגדה את תפיסת המוח כיחידה אחת שבכל הפונקציות שלה משתקפת האישיות כולה. חקירותיו המרובות מהתקופה ההיא רק בסיסו את תפיסת המכלול כבסיס לפרשנותו. חקירותיו עסקו בבעיות הנירולוגיות החשובות של המיקום במוח וגילוייו השונים בתחומי התנועתיות, הטונוס, התחושה, הראיה המרכזית והעיוורון הנפשי, דרכי ההסתגלות של האורגאניזם לפגיעותיו והתנהגותם של ניזוקי המוח, וכיו"ב. כמו כן, מעקביו אחרי התמורות הפסיכולוגיות החלות באישיותם של פצועי-המוח תרמו רבות לעיצוב תפיסת השלם בפרשנויותיו.

ויליאם רייך, רופא, פסיכואנליטיקן וחוקר אנרגית החיים, נקט אף הוא ברעיון המהותי של המכלול ההוליסטי-אכסיסטנציאלי ונתן לכך ביטוי טיפולי פיזיולוגי מוחש. רייך גילה את הזהות שבין זרימות האנרגיה בגופינו לבין החוויה וההבעה הרגשית. הוא מצא שחסימת ההבעה הרגשית מתרחשת כאשר זרימת האנרגיה נחסמת באמצעות כיווץ של מערכות שרירים ורקמות בגוף. כיווץ השרירים הכרוני גורם לדיכוי הרגשות ולהתפתחות מחלות פיזיולוגיות באזור החסימה. במלים אחרות הוא סבר, שאופן יציבתו הפיסית של המטופל מבטא, באורח בלתי מודע, הגנות משורינות כנגד התהליך האנליטי.
חשיבות תורתו הכולית היא בתשומת-הלב, שהעניק לגוף המטופל. היה הראשון באסכולה הפסיכואנליטית, שנתן את דעתו על משמעות מצב היציבה של הגוף, בייחוד כביטוי לאישיות וכמו כן, הסב את מודעותו של המטופל להגנות ותכונות אישיות שנוצרו כהתנגדויות משורינות מפני תהליכים בלתי מודעים. התנגדויות אלה יצרו הפרעות בהתנהגות, בחשיבה ובזיכרון, חסמה אנרגיות, הגבירה עוויתות שרירים ורגשות עצורים, טפחה כאבים כרוניים, דלקות ומחלות ניווניות.

רייך אף הרחיק לכת עם פיתוחו של תאוריית אנרגיית האורגון )ביואנרגיה(. הוא קבע שאנרגיית האורגן )החיים הקוסמיים(, משפיעה על מכלול החיים, ויכולה לשלוט על תהליכים מורכבים, כגון מזג האוויר וקרינת הכוכבים.

רייך חקר ויישם הדרכים למניעת החסימות הכרוניות באיתור השדות האנרגטיים, בשימוש תגובות העין ככלי לאיתור השדה, טיפול באזורי מתח, איתור חסרים ועודפים של אנרגיה, טכניקת עיסוי ומגע לשחרר חסימות, טכניקת נשימה, שחרור מתחים וכאבים, אינטגרציה מבנית, שחרור רגשות עצורים בתנועות נכונות, נגיעות, ותרגילים כמו, בכי, רעידות, פיהוק, מתיחות, ובמיוחד צחוק גדול ומשחרר.. כמו כן, יישמו שיטות טיפול אחרות להשגת המטרות של רייך כמו למשל, קינסופיה, הידרותרפיה, פיטותירפיה, הילינג אנרגטי, ארומתרפיה, אוטוהיפנוזה, הפסיכוסנתזה, תרפיית חיות מחמד, מוסיקותרפיה אנרגופונית, הרפיה פרוגרסיבית, פסיכודרמה, אימאגותרפייה, אנתרופוסופיה, ההיפנופדגוגיה, האידוקציות המרובעות, הסופרולוגיה, תרפיה קוגנטיבית, דסיינאליזה, תרפיית הדמיה ועוד. תורתו של רייך שימשה אבן פינה בתרפיית הגשטלט של פרלס, שעל כך נדון בהמשך.

פסיכולוגיית התבנית )גשטלט(, שיוצריה היו מקס ורטהיימר )1880-1943(, פסיכולוג גרמני, וולפגנג קולר וקורט קופקה )1886-1941(, ונוסחה בפסיכולוגיה החברתית ע"י קורט לוין )1947-1890(, פסיכולוג יהודי-גרמני, רואה במכלול את ההסבר לכלל התהליכים המתרחשים באדם ובבע"ח עילאיים, שבהם גירויים הפועלים על החושים נהפכים לנסיון מאורגן בתודעה של מושאים דוממים וחיים ומאורעות המתרחשים בתולדותיהם .
פסיכולוגיית הגשטלט מוגדרת ע"י קלאפארד קלאפארד במלון של לאלאנד )מהדורה חמישית, עמ' 360(, כך: "זוהי גישה, הרואה בתופעות לא עוד סך-הכל של היסודות שיש בראש-וראשונה להפרידם, לנתחם, לבתרם - אלא הקשרים-מלכתחילה (Zusammenhange) המהוים יחידות ברשות-עצמן, המגלים אחריות-הדדית פנימית וכפופים לחוקים משלהם. מכאן, שאופן-קיומו של כל יסוד תלוי במבנה המכלול ובחוקים השולטים בו. מכאן האמרה הידועה שמייחסים לקורט לוין, לפיה "השלם הוא יותר מסכום מרכיביו". ה"יסוד" אינו קיים קיום הקודם למכלול, לא מבחינה פסיכולוגית ולא מבחינה פיזיולוגית; הוא אינו ותיק יותר ולא בלתי-אמצעי יותר; הכרת הכוליות, הכרת חוקיה, אינה אפשרית על ידי הכרה נבדלת של הפרטים המרכיבים אותה: בחינת לימוד מן הפרט על הכלל". ולכן, אין להבין התנהגות על-ידי מחקר של אלמנטים בודדים, אלא יש לראותה כתבנית שלמה.

אכן, המכלול הוא בעל משמעות שאינו סך פשוט של חלקיו והמקנה לרכיביו תכונות שלא היו להם אילולא היו מלוכדים במכלול; כך, למשל, קובעת משמעות הפסוק את משמעות המלים המרכיבות אותו. בניגוד לפסיכולוגית התבנית, מצבור, הוא אוסף, שאין בו אלא מה שיש בסכום חלקיו; משקלו של שק-חול מתקבל מסיכום משקל גרגרי החול.

כדי להמחיש יותר את האמור עד כה, נצא לא מעבודותיו של ורטהימר עצמו, אלא מחיבורו של מי שהקדימו, כריסטיאן פון אהרנפלס )1859-1932(, פילוסוף ופסיכולוג אוסטרי, הראשון שהשתמש במונח 'תבנית' לתיאור החוקיות השלטת בה .
לדעתו מספקת המוסיקה הוכחה חותכת לתלות החלקים בשלם - אותם צלילים נשמעים באופן שונה כשמשנים את יחסי-הסדר שלהם כנעימה, בעוד שהנעימה נשמרת גם כשהיא מנוגנת בצלילים שונים )באוקטאווה אחרת. או כמו שמנסח בצורה קולעת וברורה ד"ר שרגא סרוק, ראש התכנית ללימודי גשטלט באוניברסיטת ת"א, במאמרו: "תרפיית הגשטלט - תיאור וניתוח של מושגים בסיסיים": "צלילים בודדים הם חסרי משמעות, אולם לאחר שמתכננים אותם בקצב ובסדר מסוים, הם יוצרים קטע מוזיקלי בעל משמעות. כלומר, כשהמרכיבים המוזיקליים מופיעים יחד במבנה כלשהו, הערוך לפי חוקיות מסוימת, הם מקבלים את תוכנם השלם והמלא, ויוצרים מלודיה. לאחר שהמלודה הוכנה אין אנו מבחינים עוד בצלילים הבודדים השונים, אלא אם כן אחד מהם מופיע בצורה בלתי מתאימה.")עמוד 142-143( למשל, סימפוניה של מוצרט, מורכבת אמנם מצלילים בודדים שאפשר לרשום אותם במדויק, יוצרת אצלנו תפיסה מוסיקלית שהיא מעבר לצלילים המרכיבים אותה. צורת המכלול של הלחן אינה זהה עם סך-הכל של התווים שאני שומעם בזה-אחר-זה. הלחן, אעמו הוא משהו שונה מסיכום התוים, והתפיסה החושית היא משהו מסיכום התחושות היסודיות: נוספת להם תוספת-צורה.

קביעה אחרונה זו מוכחת ע"י יחס צורה-רקע )דברים מסוימים מהווים רקע לשאר הדברים(, ע"י דמיון )כשרואים אלמנטים דומים בשדה התפיסה, יש נטיה לקבצם(, ע"י חוק הקרבה )נטיה לקבץ אלמנטים הקרובים זה לזה(, ע"י חוק הסגירה )מילוי הקטעים החסרים ליצירת תמונה שלמה( וע"י חוק ההמשכיות )קשירת אלמנטים שיוצרים קווים או דפוסים מתמשכים הנראים כבעלי משמעות(.

ורטהימר הוכיח )1912(, שאין אנו תופסים תמונות של עצם נע בזו אחר זו בהתאם למצביו הרגעיים, אלא את תנועתו הרצופה של העצם - כמו בראינוע ;
וכן כאמור, אין אנו קולטים טונים בזה אחר זה אלא קולטים מנגינה רצופה; התבנית היא שמלכדת את היסודות לשלמות תפיסתית.

וולפגנג קלר )1967-1887(, פסיכולוג גרמני-אמריקאי, יוצר האסכולה התבניתית בפסיכולוגיה, מתצפיותיו בקופים הסיק, שאינם קולטים גירויים חיצוניים מבודדים אלא זיקות מאורגנות בין גירויים בצורת תבנית.

לסיום נוסיף, שהאלמנטים היוצרים את התבנית מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות:

* אלמנטים מרכזיים הכוללים: יסודות בסיסיים והכרחיים של התבנית, למשל עיגול עיניים ופה בציור אדם.
* אלמנטים משניים הכוללים: יסודות שהופעתם בתבנית אינה הכרחית להגדרתה, הבסיסית, אבל קיומם מוסיף לתבנית "צבע", העושר והביטוי המיוחד שלה. למשל, השערות, האוזניים, הגבות, קמטי ההבעה בציור האדם.

קיומם של יסודות משניים מאפשר לצופה לארגן אותם על פי תפישתו האישית ולבטא בכך את טעמו הסובייקטיבי. כמו כן, ארגון טוב ומלא של היסודות בתבנית גורם להבלטת התבנית על פני הרקע שלה. ככל שתבנית מופיעה שונה, חדה ובולטת יותר על פני הרקע, כך משמעותה ברורה יותר.)אדם ומלואו 10-11(

הגישה ההולסטית מחזקת את אמיתות רעיון השלם בפילוסופיה ובפסיכולוגיה כאחד. זוהי גישה שלפיה אי-אפשר להבין באמת התנהגות של בעל-חיים בלי להסתכל בו כשלמות אחת. גם אם נתאר בדייקנות המרבית את התהליכים, התפקודים והפעילויות של תאי העצב, ההורמונים, שאר החומרים הביוכימיים וכו' גם אם התמונה לפנינו לא נצליח לראות את אותה בשלמותה, שכן השלם הוא יותר מסך-כל חלקיו. גישה זו הפכה לשם נרדף לתרפיית הגשטלט של פרלס. "תרפיית התבנית היא פילוסופיה המנסה לחבור יחדיו עם כל השאר... עם הרפואה, עם מדעי הטבע, עם היקום, עם מה שיש." )גשטלט מלה במלה 21(

הסטרוקטורליזם, הזרם במתודולוגיה של המדעים, בחשיבתו הבסיסית מבסס את רעיון השלם הפילוסופי-פסיכולוגי בציינו שהמכלול הוא שייכותם של הרכיבים לסטרקטורה כולה וכפיפותם לכלליה. כל רכיב מקבל מחד גיסא את מלוא משמעותו רק כחלק של המערכת, ומאידך גיסא, הוא עצמו ממלא תפקיד המשפיע על המערכת.

הזרם הפרסונליסטי בפסיכולוגיה הדגיש את עקרון השלמות, שראה אותה באור סובייקטיבי. לפי ו.ל.שטרן, דובר הזרם, הפסיכולוגיה היא מדע אמפירי, שהפרסונליסים הוא בסיסו הפילוסופי. כל תכונה ופעולה של האישיות )והיא גופה תוצאת פגישתן של התורשה והסביבה( מתחברת רק מחוק השלמות הפרסונליסטית שלה. הזרם השפיע על קורט לוין, והסתייע במתודות הפנומנולוגיות והאכסיסטנציאלסטיות.

הרהורים ברעיון השלם

עם כל הסמפטיה לרעיון השלם האכסיסטנציאלי עלי להפנות את שימת לב הקורא לשתי סכנות הטמונות בגישה זו. האחת סכנת הכלליות. אכן, חבל יהיה אם המושגים האכסיסטנציאלים יתעופפו בין התרפיסטים ללא שימת-לב למשמעותם הממשית. שכן, חייבים להודות כי יש פיתוי ללכת לאיבוד בין המילים, בתחומים סבוכים אלה שבהם עוסקת האנליזה האכסיסטנציאלית. אין ספק שאפשר להיעשות מנותק באורח פילוסופי באותו האופן שבו אפשר להיות מנותק באורח טכני. יש להיזהר במיוחד מפני הפיתוי להשתמש במושגים האכסיסטנציאלים בשירות הרציו, שכן, משום שהמושגים מתייחסים לדברים אשר עניינם במרכז המציאות האישית, הם עלולים ליצור בצורה מפתה עוד יותר את האשליה של עיסוק במציאות.

והסכנה השניה עניינה בגישה האכסיסטנציאלית ללא-מודע. בעיקרון דוחים רוב האנליסטים האכסיסטנציאלים את המושג הזה. הם מצביעים על כל הקשיים הלוגיים והפסיכולוגיים שבדוקטרינת הלא-מודע והם מתנגדים לפיצול ההוויה לחלקים בשם עיקרון הכוליות האוניפיקציונית. הם סבורים, כי מה שקרוי לא-מודע הוא בכל-זאת חלק מאותו אדם נתון בעולם; ההוויה או ה- "Dasein", במובנה החי היא במהותה בלתי-ניתנת לחלוקה.
יש להכיר בכך, שדוקטרינת הלא-מודע תרמה במידה ניכרת לנטיות העכשווית להשכיל )לתת הגיון ורציו במובן של לשכלן( את ההתנהגות, להתחמק מן הממשות של הווייתו של האדם, לפעול כאילו לא האדם עצמו הוא החי את חייו )האדם ברחוב אשר קלט את הסגנון אומר: "הלא-מודע שלי עשה זאת"(. לדעתי צודקים האנליסטים האכסיסטנציאלים בביקורתם על דוקטרינת הלא-מודע כהמחאה-פתוחה נוחה, שעליה אפשר לרשום כל הסבר מקרי, או כמאגר שממנו אפשר לשאוב תיאוריה דטרמיניסטית כלשהי. ואולם, זוהי ההשקפה על הלא-מודע כ"מרתף", ואין להרשות שהתנגדות כלפיה תחסל את התרומה הגדולה שהיתה למשמעותו של הלא-מודע במונחיו של פרויד. גילויו החשוב של פרויד ותרומתו הנצחית היו הרחבת תחום האישיות האנושית אל מעבר לרצוניות ולרציונאליות של האדם הוויקטוריאני, כך שהתחום המורחב הזה יכלול את ה"מעמקים", כלומר את האי-רציונאלי, את הדחפים הקרויים מודחקים, עוינים, בלתי-רצויים, את הצדדים השכוחים של הנסיון, ad infintum. הסמל להרחבה עצומה זו של תחום האישיות, היה "הלא-מודע".

אינני רוצה להיכנס לדיון המסובך במושג הלא-מודע עצמו ואין זאת גם מטרת החיבור הזה. רצוני רק להציג עמדה. נכון הוא לדחות את צורת ההמחאה-הפתוחה, צורת המרתף, הצורה המדולדלת של המושג הזה. אולם ההרחבה מרחיקת-הלכת של האישיות, שהיא היא משמעותו האמיתית של מושג הלא-מודע, אסור שתאבד. בינסוונגר מעיר, כי בנתיים אין התרפיסטים האכסיסטנציאלים מסוגלים להשתחרר ממושג הלא-מודע. הייתי מבכר לטעון שההוויה איננה ניתנת לחלוקה, שהלא-מודע הוא חלק מכל ישות, שתיאוריית-המרתף של הלא-מודע מוטעית מבחינה לוגית ולא-קונסטרוקטיבית מבחינה מעשית, אך משמעות הגילוי, כלומר, ההרחבה הקיצונית של ההוויה, היא אחת התרומות החשובות של ימינו ויש להחזיק בה.

מכל האמור אנו לומדים שהפסיכותרפיה ההאקסיסטנציאלית שיסודותיה בפסיכולוגיה הקיומית, היא התנועה אשר למרות שהיא עומדת מצד אחד על האנליזה המדעית, שיש לזקפה בעיקר לגאונו של פרויד, גם מחזירה לתמונה את הבנת האדם במישור עמוק ורחב יותר, האדם כהוויה תבניתית שהינה אנושית ומובנת. היא מבוססת על ההנחה, כי אפשרי הוא שיהיה מדע-האדם שאיננו מפצל את האדם בין אובייקטיביותו ולבין תחום הסובייקטביות ואיננו הורס את אנושיותו בו-ברגע שהוא חוקר אותו. היא מאחדת מדע אובייקטיבי עם אונטולוגיה סובייקטיבית והופכם לשלמות ממשית אחת. על-כן אין זה מוגזם לומר, שאיננו רק דנים כאן בשיטה חדשה, לעומת שיטות אחרות, שיש לקבל אותה או לזנוח אותה, או להבליע אותה בתוך מין אקלקטיזם מעורפל תופס הכל.

והשאלה הנשאלת היא, מה הם העקרונות התוכניים בשלם האכסיסטנציאליסטי, העושים בו את רעיון התבנית האנושית, מאורגנת ושלמה, מובנת וממשית?

או במלים אחרות, מהו הגורם שמביא את ה-Sein ל-Da? את העצמי (self) - החוויה והביטוי האישית והייחודי, לשלם אישי, כולי ומאורגן ? על שאלה זו יענה מחבר המאמר במאמרו הבא שיפורסם במדור זה.