חוק הריבית מגדיר "ריבית" כ"כל תמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן, לרבות דמי עמילות ודמי ניכיון המשתלמים כאמור, בין שנקראים בשם ריבית ובין שנקראים בשם אחר, למעט כל סכום המתווסף לקרן עקב תנאי ההצמדה לשער החליפין של המטבע הישראלי, למדד המחירים לצרכן או למדד אחר שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה".
הגדרה זו נועדה למנוע מן המלווה להטעות את הלווה ע"י מתן כינויים שונים לתשלומים המהווים למעשה ריבית לכל דבר ועניין, בכל מצב בו משלם לווה למלווה תשלום הנוגע לאשראי שנתקבל ע"י הלווה מאת המלווה.
בהקשר זה יש לזכור, כי לא תמיד רואים מבחינה כלכלית בעמלות כתשלום עבור שירות שניתן. פעמים רבות, בהקשר של יחסי בנק לקוח, מן הראוי לראות בעמלות שונות שנגבות מן הלקוח ע"י הבנק כחלק אינטגרלי מן הריבית אותה גובה הבנק מן הלקוח ולטעון כי הבנק גבה, עקב כך, ריבית גבוהה מן הריבית עליה הוסכם בינו לבין הלקוח.
בנוסף, כאשר בנק גובה מלקוח הוצאות שכ"ט עו"ד והוצאות משפטיות טרם גמר ההליך המשפטי, יש ויראו אף בהן חלק מן הריבית שגבה הבנק שלא כדין מן הלקוח.
לדוגמה, בעניין א. צ. ברנוביץ ובניו קבלנות ובניה בע"מ נ' טפחות, בנוגע לשאלה האם תשלומים שכונו בשם "עמלה", "הוצאות שכ"ט עו"ד" ו"הוצאות משפט" בהם חייב הבנק את לקוחות נוסף על ריבית, מהווים הפרה של חוק הריבית.
הבנק, באותו מקרה, טען כי אין המדובר בריבית מוסווית אלא בהוצאות לגיטימיות.
בפועל, התברר כי טענה זו לא היתה נכונה עובדתית, וממילא מדובר בתמורה הנכללת בהגדרת "ריבית" בסעיף 1 לחוק הריבית, והבנק חויב להשיבה.
לפיכך, יש לבחון היטב את מהותם הכלכלי של חיובי החשבון כדי לוודא באם הם בגדר ריבית פועל, אודותיה לא גילה הבנק ללקוח גילוי נאות ואינה עולה על הריבית הסבירה באותן נסיבות פיננסיות או על הריבית המקסימלית המותרת עפ"י החקיקה, הפסיקה והוראות המפקח על הבנקים.
מקורות: "ריבית" מאת ד"ר אברהם ויינרוט, חוק הריבית, "חובות החלות על הבנקים" כרך ד'- "אשראי בנקאי" מאת עו"ד גלעד נרקיס ועו"ד מיכל צפוני.