בס"ד
בין כל המטלות היומיות שלך, כשאת רושמת לעצמך את סדר היום רשמי במסגרת יפה: "הפסקת קפה!" זה חשוב לא פחות משאר הדברים שממלאים את יומך העמוס.
לא צריך בשביל זה לצאת החוצה. אפשר בבית, במגרש הפרטי שלך. נסי לארגן את הילדים ל"שעת אמא". אמא צריכה חלון קטן לעצמה. הילדים יכולים להציץ, אבל להיות בשקט. שיביטו בשעון: "הנה המחוג הגדול על- 10, כשיגיע ל-12 תסתיים ההפסקה ותוכלו לדבר אלי". בהתחלה מסקרנות הם יקשיבו ומחוסר סבלנות ישאלו: נו, מתי? אפשר לחשוב שהם צריכים את אמא בכל שנייה... אבל אמא לא הולכת לישון. אמא פה, מולם, שותה קפה ומצפה שיעסיקו עצמם בשקט. והם יעשו זאת.
תוכלו גם לשכלל את זה. אפשר לבקש שיכינו שלט לאמא: "הפסקת קפה!" יקשט ויעטרו. כשאת תסיימי את ההפסקה אולי הם עוד יהיו שקועים בהכנה. תוכלי להישען אחורה, להביט בשקט ולירוות נחת.
נכון שאפשר ללכת לנוח, לסגור הדלת ולבקש שיהיו בשקט (כשיש ילדים מספיק גדולים). אפשר לצאת לסידורים, לקניות. אפשר להביא שמרטפית וללכת רגועים. אפשר לשבת עם הילדים לקפה ועוגה. מן מסיבת תה קטנה. זה כיף, נכון. אבל זה משהו אחר.
ארגני לך סדר בסביבתך הקרובה, כדי שיהיה לך נעים. הכיני לך קפה או תה, הניחי פרוסת עוגה בצלחת נאה ושבי על הכורסא הנוחה בסלון. בלי ספר, בלי עיתון. את והקפה. או את ועצמך. למדי את הילדים שזה הזמן שלך. שלא יבקשו גם הם עוגה. שלא יבקשו גם הם משהו לשתות. שלא יתיישבו סביבך למין מסיבה מאולתרת. זאת ההפסקה שלך, זה החלון שלך - להביט בהם, להביט בעצמך.
את תחושי מהר מאוד שלווה בגופך, במחשבותייך. נשמי והרפי את גופך המכווץ מלחץ ומדאגות. היכנסי לתוך מחשבותייך. פתחי את הסכר והניחי להם לזרום. זה יכול להיות נעים ומרענן. מחשבות חדשות יעברו בראשך. תחושות אחרות. תרגישי שקיומך מתעצם, מתחזק. מהילדים בקשי יפה לחשוב שאת לא כאן. את רואה אותם אבל את צריכה שקט מוחלט.
למה זה טוב?
קודם כל – טוב להתרגל לפסקי זמן קטנים. זה נותן מרווח בין מחשבה לעשייה.
הילדים לומדים לפרגן לאמא.
לומדים כבוד לזולת – אמא צריכה לנוח. אנחנו רואים אותה, אבל נהיה בשקט.
לומדים להתאפק. אפילו אם רוצים משהו עכשיו – ומיד! מחכים. אח"כ זה כבר ממילא נעשה פחות חשוב.
לאמא יש צרכים קטנים ופשוטים שגורמים לה נחת.
כך את מכינה לילדים אמא רעננה.
10 דקות זה הרבה זמן. חוץ מזה שזה כבר מתארך מעצמו אח"כ.
ילדים אוהבים אמא רגועה. והנה היא סוף סוף רגועה!
אמא, תשבי כאן עוד קצת...