מאמר מרתק על היום הגורלי, תשעה באב. יום של פורענות מימים ימימה, היוםשל הנחש, יום של צרות גדולות, אבל יום שעתיד להפוך ליום של שמחה עצומה,לידתו של משיח
מבוא
תשעה באב הוא אחד הימים החשובים ביותר במעגל השנה. אחד מחמשת הצומותהמרכזיים של העם היהודי. באופן רשמי התענית של תשעה באב מציינת את חורבנםשל שני בתי המקדש. בית המקדש הראשון שנחרב בידי נבוכדנצר מלך בבל, וביתהמקדש השני שנחרב בידי טיטוס הרומאי. למרבה הפלא שני הבתים נחרבו בדיוקבאותו התאריך. תשעה באב הוא גם השיא של תקופת 'בין המצרים' והוא יום של דיןקשה והסתרה גדולה לעם ישראל. יש מקומות שבהם הוא נקרא יום שכולו חושך,היום של הנחש, ואכן מאז חורבן בתי המקדש אירעו או התחילו מאורעות קשים רביםלעם היהודי דווקא ביום זה.
עלינו להבין כי בעולמנו, כל דבר מורכב מפנימיות וחיצוניות, קליפה ופרי.בחיצוניות, כל הדברים הנוראים שקרו בתשעה באב, קרו כתוצאה מהחורבן של ביתהמקדש, אולם בפנימיות, השורש לכך עמוק הרבה יותר. עלינו לחזור לאירוע קדוםיותר שהתרחש ביום הזה, חטא המרגלים. אבל גם שם לא ממש נמצא את הסיבה להיותיום זה מועד לפורענות. לשם כך, עלינו להבין את השורש הרוחני של היום הזה,במסגרת הכללית של תיקון העולם. במאמר זה ננסה להבין את הסיבות להיותו של ט'באב יום של הסתרה כל כך גדולה ונראה כיצד הוא יכול למעשה להפוך למפתחלתיקון וגאולה, ואיזה חלק יש לנו במהפך הרוחני של היום הזה.
טיפול שורש
הכל מתחיל באדם. בכל אדם קיימת בחינה של גדלות ובחינה של קטנות, ובכל רגעאנחנונבחנים כיצד אנחנו אוחזים במציאות. האם ממקום של גדלות או ח"ו ממקוםשל קטנות וצרות. בטבעו, האדם רואה את העולם מתוך נקודת המבט הצרה שלו, איךהעולם נראה לו ואיך העולם משרת אותו ומספק את כל רצונותיו. צר היא מילהנרדפת לאויב. האויב הגדול ביותר שלנו הוא הצרות - צרות העין, צרות הראיה,צרות הדעת והתפיסה.
מעולם לא חסרו לנו אויבים חיצוניים וגם בימינו הם רבים ומסוכנים. התורהאמנם מצוה אותנו, "אם בא להורגך השכם להורגו", אנו מצווים להלחם באויביםהחיצוניים בעת הצורך ולהגן על עצמנו. אולם, תורת הקבלה מלמדת אותנו, שעיקרהמלחמה שלנו אינה באויבים החיצוניים, אלא באויבים הפנימיים. העבודה האמיתיתהיא תמיד בשורש הפנימי הרוחני של הדברים. אם רוצים לעקור עשבים שוטיםמהגינה, לא מספיק לקצוץ אותם, צריך לעקור מהשורש, לעשות טיפול שורש, אחרתהם ישובו ויגדלו. אם אנו רוצים לצאת מהקטנות, המקומות הצרים והמאיימים שלחיינו, אנו חייבים לעשות עבודה רוחנית בשורש ולהגיע לגדלות אמיתית. השורששל כל האויבים החיצוניים נמצא תמיד בקטנות ובצרות הפנימית של כל אחדמאיתנו.
בסוד התקופה
שלושת השבועות של תקופת בין המיצרים אף פעם אינם קלים. מעצם תכונתה הרוחניתשל תקופה זו, באופן טבעי, כולנו נוטים לראות את המציאות סביבנו כקשהובעייתית. כדי להבין זאת צריך להתבונן בסוד החודשים של תקופת בין המיצרים,תמוז ואב (נביא את הדברים בקצרה מפני שהם מפורטים במאמרי החודשים באתר).
ידוע כי לכל חודש ישנו צירוף שם הוי-ה המיוחד לו. השם המפורש נחלק לאותיותי' ו-ו' שהן אותיות זכריות המבטאות מילוי של אור ושפע, ואותיות ה' ו-ה' שהןאותיות נקביות שמייצגות את הכלי לקבלת השפע ומשום כך גם מייצגות את הגבלתהשפע. סדר ההשתלשלות הנכון הוא קודם אור ואחר כך כלי, קודם השפעה ואחר כךקבלה. הסדר הזה מופיע רק בחודש ניסן ויוצא מהראשי תיבות של הפסוק, "ישמחוהשמים, ותגל הארץ" (תהילים צ"ו י"א). הסדר הזה מצביע על שליטת מידת הרחמיםבעולם.
לעומת זאת, בחודש תמוז הצירוף הוא בסדר הפוך של הוי-ה ויוצא מסופי התיבותשל הפסוק, "זה, איננו שוה לי" (אסתר ה' י"ג). סדר שכזה מצביע על שליטת מידתהדין בעולם, הכלי קודם לאור, החיסרון קודם למילוי, זהו סדר של דין מוחלט.
בספר היצירה כתוב גם שלכל חודש, יש תכונה בנפש ואות מסוימת שמאפיינת אותו.תכונתו של חודש תמוז בנפש היא הראיה והאות שלו היא האות ח'. האות ח' מופיעהלראשונה בספר בראשית במילה חושך, ואכן, מבחינת החיצוניות, בתקופת ביןהמיצרים רואים בעיקר חושך. יוצא שעיקר העבודה בחודש הזה קשורה בראיה,להוציא את האור מהחושך, לראות שהקב"ה טוב ומיטיב גם אם המציאות לכאורה מראהאחרת.
תקופת בין המיצרים ממשיכה לתוך חודש אב. תכונתו של חודש אב בנפש היא השמיעהוהאות שלו היא האות ט'. תכונת השמיעה היא היכולת של חיבור בין דברים,השמיעה מקושרת לספירת בינה. בינה היא אחת משלוש הספירות שנקראות ראש. זהוהמקום שבו אין מסכים וגבולות, מקום שבו מתגלה האחדות. לרוב, השמיעה שלנותלויה ברצון לשמוע. בקטנות, אנו יכולים להתנהג כמו ילד שכאשר אינו רוצהלשמוע, אוזניו כביכול נאטמות. בגדלות, אפשר כמובן לשדרג את הרצון ולהפעילאת השמיעה החיצונית והפנימית, לשמוע טוב.
צירוף שם הוי-ה של חודש אב הוא ק.ו.י.ק. היוצא מראשי התיבות של הפסוק,"הסכת ושמע, ישראל, היום" (דברים כ"ז ט'). חציו הראשון של החודש עד לט"ובאב, מהותו דין ולכן ה' קודם ל- ו', כלי קודם לאור. חציו השני מהותו רחמיםולכן י' קודם ל- ה', אור קודם לכלי. הצירוף מייצג את המעבר מהקטנות הקשה שלבין המיצרים ותשעה באב לגדלות וההארה של ט"ו באב, בו אנו שבים לראותולשמוע ממקום של אחדות.
הכלי לקבלת האור
כתוב בספר שמות, "ועשו לי, מקדש; ושכנתי, בתוכם" (שמות כ"ה ח'). לכאורה ישכאן טעות דקדוקית, בעברית נכונה צריך לומר, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו. עלזה אומרים המפרשים, "ושכנתי בתוכם", הכוונה בתוך לבם, בתוך כל אחד מהם.כשעם ישראל בונים מקדש, הם בונים כלי שלם לקבלת האור האלוקי, מקום להשראתהשכינה הקדושה שהיא האור של כלל נשמות ישראל.
במהלך מסעות בני ישראל במדבר כתוב תמיד, "ויחנו, וייסעו", ואילו לפני מתןתורה כתוב, "ויחן-שם ישראל" (שמות י"ט ב') בלשון יחיד. רש"י מפרש שם, "כאישאחד בלב אחד". הכלי השלם הוא האחדות. כשעם ישראל באחדות אז אפשר לקבלתורה, האור יכול להתגלות.
מדי שנה ביום הכיפורים היה הכהן הגדול אומר את השם המפורש, בקול רם, בתוךקודש הקודשים. בדרך כלל אסור בתכלית להגות את השם המפורש מפני שזה גורםלכניסת אור גדול לכלים קטנים וגורם לשבירת הכלים. אולם בפעם היחידה הזאתבשנה, בזמן מסוים, במקום מסוים, וע"י אדם מסוים, נפתח חלון מיוחד שבו יכולהאור לעבור בשלמות. לכן הכהן הגדול היה יכול להגות את השם המפורש בקול,והכלי הכללי של כלל ישראל היה יכול לקבל את האור בשלמות.
נאמר שברגע זה היו כל עם ישראל שעמדו צפופים בבית המקדש, משתחווים, ולכלאחד ואחד היה די מקום להשתחוות, "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" (אבות ה'ד'). מתוך אחדות רוחנית שלמה, הכלי התרחב וגדל מספיק כדי לקלוט לתוכו אתהאור בשלמות.
בסוד חותם ונחתם
תורת הקבלה מלמדת אותנו שכל המציאות הגשמית בעולמנו היא השתקפות של מציאותרוחנית עליונה. המציאות הגשמית משתלשלת ממציאות רוחנית עליונה בדרך של חותםונחתם. זאת אומרת, כפי שיש צורה בעליונים כך ישנה צורה בגשמיות שהיא העתקמוחלט של הצורה בעליונים, רק שהיא יורדת והופכת לגשמית יותר ויותר ממדרגהלמדרגה. בתחילה היה אור אינסוף פשוט ממלא כל המציאות ולאחר הצמצום נבראוהעולמות - עולם אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. כל אחד מהעולמותנחתם מהעולם העליון לו, והדרך שלנו ללמוד על העולמות העליונים היא להתבונןבעולמנו.
האדם נברא בצלם אלוקים ולכן הוא השתקפות גשמית של מציאות רוחנית שנקראתאדם, צלם של העולמות העליונים. בגוף האדם קיימים תרי"ג אברים שהם כנגדתרי"ג אברים רוחניים בנשמה ותרי"ג צינורות של שפע שמחברים את האבריםהרוחניים לגשמיים, צינורות אלה הם תרי"ג המצוות שבאמצעותן יכול האור הרוחנישל הנשמה לשרות בגוף הגשמי. מבנה בית המקדש גם הוא היה העתק גשמי מדויק שלהמבנה הרוחני של השכינה הקדושה, וכך אפילו במבנה גשמי יכול היה לשרות האורהרוחני של השכינה הקדושה.
מסופר על אפלטון שחי בתקופת חורבן בית ראשון ועבר ליד בית המקדש החרב. הואראה שם את ירמיהו הנביא מתאבל ובוכה ושאל אותו על מה הוא מתאבל כל כך, ענהלו ירמיהו, על הבית הקדוש אשר היה לשריפת אש. שאל אותו אפלטון בתמיהה, איךחכם כמוך בוכה על עצים ואבנים? השיב לו ירמיהו בשאלה - האם יש לך שאלותוחקירות בפילוסופיה שעדיין לא הצלחת לפתור? ענה אפלטון, ודאי, והעלה בפניומספר בעיות בהן התלבט. מיד ענה לו ירמיהו תשובות מדויקות לכל הבעיות שהעלה.אפלטון נדהם ושאל אותו מאין שאב את החכמה הזאת. ענה לו ירמיהו - את החכמההזאת והרבה מעבר שאבתי מהעצים והאבנים שעל חורבנם אני מקונן. לא עציםואבנים אבדו לנו, כי אם מקור חכמה וקרבת אלוקים מופלאה.
אולם גוף גשמי תקין ומקדש מפואר אינם מספיקים. כדי שהאור האלוקי יתלבשבכלי, צריך גם מידות מתוקנות, מעשים נכונים, דיבור נכון - להשתמש בקבלתהאור על מנת להשפיע אותו לאחרים. ההקבלה בין מבנה העולמות העליונים, מבנההאדם ומבנה בית המקדש, בדרך של חותם ונחתם, גורמת לכך שיש לכל אחד מאתנואחריות עצומה ושלכל פעולה ומעשה של כל אדם יהודי ישנה השפעה על אחדותהשכינה ולכן גם על קיומו של בית המקדש.
שורש התיקון
נאמר, שדור שבו לא נבנה בית המקדש, כאילו נחרב בו בית המקדש. אם אנחנועושים השתדלות מצדנו ובונים מציאות רוחנית שבה יש כלי לאור, האור מיד יתלבשבכלי. אין עיכוב על האור מצד הבורא, כגודל הכלי כך כמות האור שתיכנס בו.לכן, כשנראה לנו שיש מסביב אויבים שמתנכלים לנו ומאיימים להשמיד אותנו, אנוצריכים להבין שזה נובע מתוכנו, מחוסר השלמות של הכלי שלנו. ללא אחדות,אהבת חינם ובנית כלי רוחני שלם, האור ימשיך לשכון מחוצה לנו ובית המקדשימשיך להיחרב מדור לדור כשכמות האויבים והאיומים מסביבנו רק תגדל ח"ו. בנותלוי הדבר! כולנו יחד ככלי אחד גדול וכל אחד מאיתנו, ככלי קטן, בתוך הכליהכללי, יכול להביא את השכינה לשכון שוב בתוכנו.
חטא המרגלים
הזכרנו בהתחלה את חטא המרגלים. ידוע שברוחניות אין זמן ומקום, לכן כל מאורעשקורה, טבוע במציאות וחוזר על עצמו מדי שנה בזמן קבוע. שנה מלשון שונה,חוזר על עצמו, עם האפשרות לשנות ולתקן. השורש הוא המאורע שארע פעם אחתוממנו נגזרת המציאות שחוזרת מדי שנה בשנה ונותנת לנו את האפשרות לתקנה.
השורש הנגלה של תשעה באב טמון בחטא המרגלים, באותו יום בו חזרו המרגליםמשליחותם והוציאו את דיבת הארץ רעה. באותו יום כל העם בכה על מר גורלו ורצהלחזור למצרים, חזרה אל צרות הנפש. כתוב, "ותשא כל העדה ויתנו את קולםויבכו", וכתוב בגמרא, "אמר רבה אמר רבי יוחנן, אותו היום ערב תשעה באב היה.אמר הקב"ה, הם בכו בכיה של חינם, ואני אקבע להם בכיה לדורות" (סוטה ל"ה).
חטא המרגלים גרם לפגם שורשי ועמוק ביכולת של הכלי לקבל אור והפגם הזה הפךלהיות חלק מהמציאות לדורות, ביום תשעה באב. במציאות של המדבר נגזר על עםישראל לנדוד ארבעים שנה, במקום להיכנס מיד לארץ ישראל, ולאורך ארבעים שנותהנדודים, מדי שנה בשנה בערב תשעה באב, היו בני אותו דור חופרים קבריםונכנסים לישון בהם. בבוקר, מי שלא התעורר, כיסו אותו בחול וכך הוא נקברוהלך לעולמו. במשך ארבעים שנה הלכו לעולמם כל אותו דור שהיו שותפים לפגםהזה ורק אז נתאפשרה לעם ישראל הזדמנות חדשה לבניית כלי חדש ומתאים לכניסהלארץ ישראל.
מהדברים מסתמן כי כל הפורעניות של תשעה באב הן תולדות של הפגם שעשו המרגליםואנשי אותו הדור. בקטנות שלהם, בצרות נפשם, גרמו להסתלקות האור מהכלי שליום תשעה באב.
השורש של חטא המרגלים גרם לתוצאה של יום, שאין בו אפשרות לתיקון, עד גמרהתיקון. זהו היום היחידי בשנה שבו אסור ללמוד תורה, מכיוון שאי אפשר להעלותבו ניצוצות. לדור המדבר היתה אפשרות להיכנס מיידית למקום אור גדול, לארץזבת חלב ודבש. אבל ההסתרה והצרות שהם כפו על המציאות, גרמה להם לראות אתהאור הגדול כחושך גדול. צריך להבין, שמול כל אחת משש מאות אלף הנשמות שיצאומנשמת אדם הראשון לאחר שבירת הכלים, ישנה אות אחת בתורה. אם רק אות אחתבספר תורה נפגמת, כל הספר פסול. האור האלוקי אינו יכול לשכון בתוכנו אם כללנשמות ישראל הן בפירוד. כך גם עלייתו הרוחנית של כל אדם נמדדת באחדותהרצונות שבתוכו, כשכל הכוחות והרצונות מופנים למטרה רוחנית ממוקדת, לאחדותודבקות בקב"ה, האור יכול לשכון בתוכו ואז הוא נמצא בקדושה ולמעשה בנה בתוכואת בית המקדש הפנימי שלו. בית לשכינה הקדושה לשכון בתוכו.
אולם, כפי שאמרנו בהתחלה, השורש הרוחני לנפילת אותו הדור דוקא בתשעה באבהוא עמוק יותר מזה. חטא המרגלים קרה בתשעה באב מפני שיום זה היה מועדלפורענות עוד מבריאת העולם, מעצם טבעו הרוחני. זהו יום של חסרון גדול ולכןיום שיכול לגלות אור גדול, או ח"ו, לגרום לנפילה גדולה, כפי שקרה בחטאהמרגלים.
היום של הנחש
על מנת להבין את טבעו הרוחני של יום תשעה באב, עלינו ראשית להתבונן בסדרהמופתי אשר עליו מושתתת כל הבריאה. ישנם שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה,כנגדם יש שס"ה (365) מצוות 'לא תעשה' וכנגדן יש שס"ה גידים בגוף האדם.כשכל גיד בגוף שלנו הוא כנגד מצות 'לא תעשה' וכנגד יום בשנה. חכמי הסודיודעים את כל הקשרים על פרטיהם. אנו יודעים בודאות רק על קשר אחד, החשובמאוד לעניינו של תשעה באב.
בספר בראשית מתואר מאבק אימתני שנאבק יעקב אבינו במלאך מסתורי, "ויותריעקב, לבדו; ויאבק איש עמו, עד עלות השחר" (בראשית ל"ב כ"ה). בהמשך כתוב,"וירא, כי לא יכל לו, ויגע, בכף-ירכו; ותקע כף-ירך יעקב, בהאבקו עמו" (שם).יעקב מנצח את המלאך והמלאך מברך אותו, אבל הפגיעה שפגע בו המלאך בכף ירכונשארת ויעקב יוצא משם צולע. אז אומרת התורה, "על-כן לא-יאכלו בני-ישראלאת-גיד הנשה, אשר על-כף הירך, עד, היום הזה: כי נגע בכף-ירך יעקב, בגידהנשה" (שם). נראה איך זה בדיוק קשור לעניינינו.
אומרים המפרשים, שאותו מלאך היה השר הרוחני של עשו, היצר הרע בעצמו. גםאמרו, שכל אבריו של יעקב, נלחמו במלאך אותו הלילה, חוץ מגיד אחד, גיד הנשה.ידוע מתורת הקבלה, שדומה מתחבר עם דומה. גיד הנשה הוא הגיד היחידי בגופנוששייך ליצר הרע ולכן רק שם היה לאותו מלאך אחיזה. על כן אנו מצווים במצוההחמורה, שלא לאכול את גיד הנשה והוא אפילו אסור בהנאה כלשהי ואסור אפילולתת אותו למאכל כלב. הכל כדי להרחיקנו, ממקום החיבור, לכח הרוחני שהואמייצג.
כנגד גיד הנשה, עומד היום של תשעה באב בשנה. הוא נקרא גם היום של הנחש -יצר הרע. למדנו כבר שרע זה ראשי תיבות 'רצון עצמי', הכח המשחית של הרצוןלקבל המקולקל, האגואיזם שעסוק רק בעצמו. מהכח הזה וכל מה שמייצג אותו אנומצווים להתרחק כמו מאש. לכן גם כתוב בהלכה שכל מי שאוכל בתשעה באב כאילואכל את גיד הנשה. היינו, שהכניס לתוכו את התמצית המרוכזת שרק מחזקת את כוחושל היצר הרע ומרחיקה אותנו עוד מהתכלית של חיי השפעה.
הענין הוא ש'נחש' בגימטרייה שווה 'משיח'. דוקא המקום של ההסתרה הכי גדולה,דוקא ביום של הנחש, יכול להיוולד משיח. כגודל הפרי, כך עובי הקליפה. כגודלההסתרה, כך עוצמת האור הטמון בתוכה. אלה הם החוקים הרוחניים של הבריאה,בסוד, הקליפה קדמה לפרי.
החורבן
מסופר בגמרא (גיטין), על סעודה שערך אדם אחד מחשובי ירושלים בתקופת ביתשני. הוא ביקש ממשרתו להזמין לסעודה את חברו הטוב, קמצא. המשרת הלך לחפש אתקמצא ובטעות הזמין את בר-קמצא שהיה אויבו של בעל הסעודה. במהלך הסעודה ראהבעל הסעודה את בר קמצא יושב בין האורחים הנכבדים. הוא ניגש אליו ורצהלסלקו מהסעודה. אמר לו בר קמצא, אל תבייש אותי, אני אשלם עבור מה שאוכלואשתה. אולם בעל השמחה התעקש לסלקו. בר קמצא המבויש ניסה שוב והציע לשלם אתעלות הסעודה כולה, אך בעל הסעודה התעקש וגרש אותו משם. באירוע נכחו ראשיהחכמים של ירושלים. כולם היו עדים לתקרית אבל אף אחד מהם לא עשה דבר בכדילפשר בין השניים ולהציל את כבודו של בר-קמצא.
באותה תקופה עם ישראל כבר היה במציאות רוחנית קרובה לשבירה, אבל עדייןאיכשהו הצליחו להכיל את האור האלוקי ששכן בבית המקדש. המאורע הזה, שבוהייתה שנאת חינם כל כך גדולה, בנוכחות חכמים שלא מחאו, היה למעשה הקש ששבראת המציאות הרוחנית השברירית של אותה תקופה. חכמי הדור אמורים להיות עיניהדור ולהיות במקום של גדלות ולהוביל את העם לכך, ומכיוון שגם אצלם הופיעהצרות ראיה, נשבר הכלי והסתלקה שכינה מעם ישראל.
פתח לשכינה
אולם השכינה לעולם לא מסתלקת לגמרי. יש תמיד חלק אלוק ממעל, שמחייה כל דברשקיים בעולם. כך הכותל המערבי, השריד האחרון של בית המקדש, עומד על כנולאורך כל שנות הגלות. למעשה, מהווה סדק לשכינה להמשיך ולהציץ בנו ולוודאשאנו מתקדמים בדרך הנכונה. נאמר בשיר השירים, "...הנה-זה עומד, אחרכתלנו--משגיח מן-החלנות, מציץ מן-החרכים" (שה"ש ב' ט'), זהו הכותל שלאהסתלקה ממנו שכינה מעולם.
אמרנו שעל פי ספרי הסוד, דווקא יום תשעה באב הוא שורש התיקון שלנו ובוייוולד משיח צדקנו! ולמה? מכיוון שכגודל החושך, כך גודל ההשתוקקות, הכנתהכלי. לכן חשוב ביום תשעה באב להתחבר לחסרון ביהמ"ק ברמה הפנימית העמוקהביותר, להשתוקק לאור ולבנות רצון אמיתי לקבלת האור ע"י אהבת חינם, שאותהמגדיר "בעל הסולם", כנתינה והשפעה, ללא קבלת שכר או טובת הנאה, אלא רק לשםשמיים. ע"י כך יהפוך הסדק לכלי שלם וגדול.
זכרון נצחי
נאמר בגמרא (ברכות ל"ב), שמיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, אך שערידמעה לא ננעלו. מסופר על נפוליון שהגיע במסעותיו לעיר אחת בדיוק בערב תשעהבאב. בעוברו ליד בית כנסת גדול שמע קול בכי מר עולה מתוכו, הציץ פנימה וראהאת כל המתפללים יושבים על הרצפה ממררים בבכי וקוראים קינות. הוא שאל אתעוזריו, האם קרה איזה אסון ליהודים שככה הם בוכים והם ענו לו שהיהודיםמתאבלים עכשיו על בית מקדשם שנחרב. שאל, מתי נחרב? ענו לו, לפני כ-2000שנה. נפוליון מאוד התפעל מכך ואמר לפמלייתו, עם שככה בוכה על ביתו שנחרבלפני 2000 שנה, עתיד ביתו להיבנות מחדש.
נבואת העתיד
כתוב, שמי שמצטער בצער הציבור, שמח בשמחת הצבור, כי כך הוא מעורר רחמישמיים ומביא אור ושמחה לעולם. כפי ששנאת חינם גרמה לחורבנו של בית המקדש,כך אהבת חינם תבנה את בית המקדש ותשעה באב ותקופת בין המיצרים יהפכו מתקופהשל אבל למקור של שמחה גדולה.
מסופר בגמרא (מכות כ"ד), מעשה ברבי עקיבא וחכמים שעלו לאחר החורבןלירושלים, כשהגיעו להר הצופים קרעו את בגדיהם. כשהגיעו להר הבית ראו שועליוצא מבית קודש הקדשים. התחילו החכמים לבכות ורבי עקיבא צחק. שאלו אותומדוע הוא צוחק, השיב להם, מדוע אתם בוכים? אמרו לו, מקום שנאמר בו, "והזרהקרב, יומת" (במדבר א' נ"א), עכשיו שועלים מהלכים בו, ולא נבכה? ענה להםשלכן הוא צוחק, שעכשיו שנתקיימה נבואתו של מיכה, "לכן, בגללכם, ציון, שדהתחרש..." (מיכה ג' י"ח), זוהי הוכחה גמורה שכל הנבואות עתידות להתגשם. כוללנבואתו של זכריה, "... עד ישבו זקנים וזקנות, ברחבות ירושלם... ורחבותהעיר ימלאו, ילדים וילדות, משחקים, ברחבתיה... כה אמר ה' צבקות, הנני מושיעאת-עמי... והבאתי אתם, ושכנו בתוך ירושלם; והיו-לי לעם, ואני אהיה להםלאלהים--באמת, ובצדקה" (זכריה ח'). נבואתו של זכריה שרירה ותתקיים, לנונותר רק לזרז את בואה במעשים הנכונים.
ביום תשעה באב הקרוב, מעבר לצום הכולל חמישה איסורים: אכילה ושתיה, רחיצה,סיכה, ביאה, ונעילת הסנדל, מעבר לכל ההלכות של יום זה, רצוי שנקבל כולנו עלעצמנו, להתבונן בעמקות, בפנימיות של היום הזה. שנעצור לרגע ממרוץ החייםהמטורף ונתבונן באמת בחסרון הנורא, שאין לנו בית מקדש ושהשכינה בגלות. מתוךכך, תעלה שוועתנו ותפילתנו השמיימה וב"ה נזכה לגאולה מיידית ובנין הביתהשלישי לנצח נצחים.
לאתר קבלה
 |
מרכז רוחני בדרכו של בעל הסולם
רח' אחווה 24 נווה צדק ת"א
03-5100087
www.mudaut.co.il |