דוד מלכנו מספר את ההיסטוריה שלו ברגעי הסוף של חייו כשבנו שלמה לוטש עיניו לכתר ואבישג השונמית מחממת אותו על סף החידלון.
את הסגנון הממזרי של הלר אני מכירה ממלכוד 22 . אהבתי אותו מאוד כי הצליח לתת זווית ראיה כה מוצלחת על משמעות החיים והקיום שכל צרה וכל טרגדיה הפכה לחיוך וקריצה עם משמעות של "גם זה יעבור". דוד מתגלה כאן כבעל אותה ראיה מבודחת וזחוחת דעת המאפשרת לו לעבור את המשברים בחייו. הוא לא מלך נורא הוד ובחיר אלוהים, אלא אדם הנלחם על חייו מפני שאול הרודף אותו בחמת זעם, מלא רגשי אשם על העוול שגרם לאוריה החיתי בגלל תאוותיו, מוקף מזימות של שר צבאו יואב בעל הנטיות האלימות שכל מפגש עם אויביו מסתיים בפגיעה "אל החומש", בוכה את מותו של בנו האהוב אבשלום למרות שהבן קם על אביו, מוקף בקנוניות של נשותיו הרבות והמתחרות, מתעמת עם בנו שלמה שאינו כל כך חכם כפי כתבי הקודש מיחסים לו, ורואה עבר ועתיד כאילו היה בכל מקום: החל מיצירת פסל דוד על ידי מיכאל אנג'לו ועד לכתבי שקספיר המתיימרים להתחרות בתנ"ך ללא הצלחה. מתגלות לנו "עובדות" שלא ידענו עליהם עד עתה: כמו מי כתב את תהילים, מי כתב את קהלת, מה קרה שם על הגג עם בת-שבע, מה מקור שיר השירים, ועוד.
מעניין אם הטרנד הזה של פרשנות לתנ"ך כפי שהופיע לאחרונה בספרה של יוכי ברנדס מקורו אצל ז'וזף הלר. קראתי אותו בנשימה עצורה וסיימתי עם חיוך. מומלץ, לרוץ ולקרוא.