שכינה ביניהם – הכנה זוגית לחופה
חתונה. רגע השיא. חודשים ארוכים של הכנה. שמלה, אולם, רב מזמר, הזמנות, תקליטן, שיר שבירת הכוס, שיר הסלואו, צלם, מאפרת, צילום בשקיעה, בגדים, נעליים, הקצאה של מאה אורחים לצד של הכלה ועוד מאה ושמונים לצד של החתן וטבעת. כזו ששווה פרוטה.
האם מישהו עצר פעם לשאול לשם מה? מה משמעות היום הזה? מדוע אנו מזמינים את אוהבינו לחגוג איתנו? מה משמעות הטקס?
"דרש ר' עקיבא, איש ואשה, זכו, שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן. פירש רש"י, שכינה ביניהן, שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן, יוד באיש וה' באשה. לא זכו אש אוכלתן שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש"
כשנכנסים לעומק, וקוראים בכתבי המקובלים לאורך ההסטוריה של העם היהודי, מגלים עד כמה הרגע הזה, רגע הזיווג בין החתן לכלה, הוא רגע קריטי ויכול להשפיע על עתיד הזוג לחיוב או לשלילה.
מבחינה חיצונית לא רואים זאת כמובן ואפילו שואלים מה ההבדל בין הלילה שלפני ללילה שאחרי אבל מבחינה רוחנית, רגע החופה מתואר כ'ניתוח' המחבר בין הנשמות, המנתח הוא הרב כמובן שתופר את שני החלקים בעדינות והאיחוד הזה יהווה את הקשר הרוחני בין הגבר לאישה.
מכאן אנו יכולים ללמוד את העיקרון החשוב הראשון:
עיקרון מספר 1: חשיבות כוונות הקהל
בספר הזוהר, רבי שמעון בר יוחאי, מלמד אותנו על חשיבות הכוונה שמאחורי המעשה וטוען כי למחשבה יש כח עצום, מכונן, מחשבה יוצרת מציאות. ולכן, בטקס החופה, יש רק דבר אחד חשוב באמת: לא באיזה ניגון ישיר הרב ולא באיזה צבע יבחר החתן לחליפתו. הדבר החשוב ביותר בחופה הוא הקהל וכוונותיו. בדיוק כמו שבזמן ניתוח לב פתוח, מחכים קרוביו של המנותח מחוץ לחדר הניתוח ומתפללים לשלומו, כך גם כאן, להבדיל, נדרש הקהל לעטוף את בני הזוג באהבה ובכוונות טובות "מעומקא דליבא", בדיוק לשם כך הוזמנו הקרובים! לא בכדי לאכול בבופה או כדי לממן את ההוצאות המנופחות!
עד כדי כך העניין משמעותי שפסקי הלכה קובעים שאדם המגיע כאורח או כבן משפחה לחופה חייב לשמוח בשמחת הזוג, כי אם לאו יוצא שהוא פוגם (צרות עין, קנאה וכו') ומשפיע ע"י מחשבותיו על הזיווג.
אבל רק רגע, ודאי מוחכם קודח עכשיו, הקהל לא יודע את זה בכלל, הרי בזמן החופה הם מדברים בטלפון, מנשנשים או מעשנים ומדברים בצד על כדורגל, אז מה, הם משפיעים לי על הזוגיות? התשובה היא כן ומישהו צריך להגיד להם את זה, הרב הרי לא מסביר אלא ישר ניגש לניתוח. יופי, אז רצוי להסביר ולבקש מהקהל, כמה דקות לפני החופה, להסתדר במעגלים לפי קירבה סביב החופה רגע לפני כניסת הזוג ולאהוב. לאהוב באמת רק לעשר דקות תמימות. תאמינו או לא, זו תהיה המתנה האמיתית שלהם והם גם יזכרו את זה. תבדקו ותראו. כל הזוגות מנסים להיות כל כך מיוחדים ויצירתיים ולעשות חתונה שכולם יזכרו, שכל החתונות נראות אותו הדבר.
עיקרון מס' 2: מחשבות החתן והכלה
באחד מטיוליי בעולם, הגעתי למטפל שיאצו הודי, שרגע לפני הטיפול ביקש ממני להיות איתו בכל מהלך. לא להרדם! הוא צרח עליי, לא לנדוד במחשבה, פשוט תהיה איתי. תלווה אתי במעברים בין איבר לאיבר, אני צריך את עזרתך. בהתחלה חשבתי שהוא עישן משהו, הרי עשו לי כבר מאות טיפולי שיאצו ומעולם לא ביקשו ממני כך להתרכז. מה, באתי לעבוד? אז שישלם לי...
אחרי שבוע נפל לי האסימון שזה בעצם היה הטיפול הטוב ביותר שעברתי, בין השאר בגלל העובדה שהייתי שותף פעיל במחשבה.
ולענייננו, לחתן ולכלה אסור בתכלית האיסור לחשוב על שום דבר אחר בהלך החופה. הם חייבים, כמו במדיטציה, לזרוק את כל המחשבות על איך הם נראים או מצטלמים, על מזג האוויר או אריכות הטקס. הם חייבים להיות מנותקים מהבלי העולם הזה ולהתרכז במה שכרגע מבצעים על נשמותיהם.
שמישהו אחר ידאג לכל העניינים הטכניים של החתונה – בני הזוג נמצאים כרגע עם השכינה שבאה לתת את ברכתה.
עיקרון מס' 3: טקס החופה היהודי
כן, אני יודע שאיזה סלבריטי שמחתן אותנו בטקס אלטרנטיבי שבו גם הכלה יכולה לקדש את החתן הוא הרבה יותר מעניין, שיוויוני ומודרני. וכן, גם אני שאלתי את עצמי למה הרבנים האלה צריכים תמיד להשחיל איזה משפט כפייתי דווקא בחתונה שלי ומה הקשר עכשיו לחורבנה של ירושלים אם בחרתי להתחתן בגן אירועים בפתח תקווה.
התשובה קצת מעצבנת אבל אני חייב לומר: העובדה שאין לנו מושג מה מסמלים סימני ההיכר של החופה איננה כלל ועיקר עילה לוויתור עליהם, אלא סיבה נהדרת ללמוד. פשוט לשבת וללמוד במקום לבזבז זמן על עוד אתר מתחתנים.
ולא, אין קשר לעובדת היותי חילוני או דתי, או מה הקשר שלי לאלוהים. אדם צריך להבין למה אנשים גדולים וחשובים, תיקנו דווקא את המנהגים הנ"ל ולא אחרים.
לסיכום:
רובנו משקיעים אנרגיה, כספים ובריאות בכל כך הרבה דברים לפני החתונה, ודוחקים לקרן זווית את גולת הכותרת, עילת העילות, הסיבה לכל הערב הזה. אם נתמזל מזלכם ונחשפתם לחשיבות הדבר, אל תתנו לנושא לחלוף כלא היה, הכניסו את כח האהבה פנימה אל תוך החיים הזוגיים שלכם שמתחילים עכשיו.
הכותב הוא מרצה לקבלה