נר זיכרון המודלק ברגעי אבל או במועדי זיכרון מאפשר לנו, ולו לרגע, לחיות שוב את העבר שחלף.
אור וזיכרון:
כולנו מכירים את המראות: ביום הזיכרון לחללי צה"ל או ביום השואה; לאחר פיגועים קשים או אסונות כבדים; בבית הכנסת או בבתי הקברות; במשך ימי השבעה או ביום השנה: נר זיכרון הדולק, לפעמים לבד, לפעמים לצידם של רבים אחרים. מדוע אנו ממהרים להדליק נר זיכרון כשמישהו מת? מדוע אנו נוהגים להדליק נר זיכרון בימי הזיכרון למתים או ביום השנה לפטירתם? יש הרבה הסברים למנהג זה, שאיננו דווקא דתי או חילוני במהותו, אלא חוצה קווי גבול של דת, מעמד ומוצא. הסבר אחד, שעליו ברצוני להרחיב, הוא זה המתרכז במימד הזיכרון. הנר המודלק מאפשר לנו לצלול לרגע חזרה אל העבר, לחיות שוב במעט מן המעט את מה שאבד.
נר הזיכרון כשמו כן הוא: הוא הנר, המאור שמאפשר לנו את הזיכרון, מאפשר לנו להחיות אותו ולמנוע ממנו להיעלם.
אור באפילה:
האובדן של מישהו יקר מדומה פעמים רבות לאפילה שנופלת עלינו. מותו של מישהו יקר מטיל אותנו אל חשכה שבה אנו לא יכולים לראות.
נר זיכרון מציע לנו אור. לא מדובר בפנס או במכשיר לראיית לילה כיוון שגם החשכה שבה אנו תועים איננה נובעת מהיעלמות השמש או מהפסקת חשמל. זהו עיוורן הנובע מהאבל ושכמעט מצליח למנוע מאיתנו לראות את הזיכרונות. ברגעים כאלה אנו נאחזים באורו של נר זיכרון.
הלהבה הקטנה מסייעת לנו לחפש בתוכנו ואצל הקרובים לנו את הזיכרונות שנמצאים שם אבל מוסתרים באפילה.
נר זיכרון כשלעצמו לא יושיע אותנו אבל הוא יכול לעזור לנו למצוא נחמה ברגעים הקודרים, נחמה בעזרת מבט אל העבר. מבט זה לא נועד לגרום לזמן לנוע בכיוון ההפוך אלא נועד להניח לנו לגעת במה שנותר ממנו בתוכנו: רגעים נעימים, אירועים מרגשים, מעשים וסיפורים. המת לא ישוב אלינו אבל נר זיכרון מחייה את הזיכרונות ולרגע אנחנו יכולים להרגיש כאילו המת עדיין איתנו, שלמרות הכול, לא הכול אבד אלא משהו שרד את האסון והותיר לנו דבר מה להיאחז בו.
נר זיכרון כשמו כן הוא: על-ידי מעט האור שלו הוא מגרש הרבה מחשיכת האבל ומחייה בנו את הזיכרונות שנותרו לנו ממי שאיבדנו.