פרשת פינחס על עין אישה

פרשת פינחס: עין-שרח לחסד, לשלום, לרחמים ולאהבה / מוטי לקסמן, תש"ע

בפרשת השבוע, פרשת פִּינְחָס, מופיע שם אישה: "וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח" שם שמופיע רק פעמיים נוספות בכל המקרא [1]. שם אישה אינו נפוץ במקרא, וודאי שם שאינו מלווה בתיאור מסוים על פועלה. אבל השם שָׂרַח מופיע רק כבת של אשר וכאחות של בניו, המדרש שלפניך מסיר חלק מן המסתורין הזה [2]. 

<><><><><><><> 

העין הגדולה הינה האיבר הבולט ביותר באישיותה, כל כולה כאילו עין אחת ירוקה, כעין האזמרגד.

אין זו עין רגילה שתפקידה לשמש אך ורק פתח לנראֶה באור שמועבר למֹח. עין זו רואה את כל מה שנראֶה אבל גם מה שסמוי מעין האנוש הרגילה ונקלט ברוח, בלב, בנשמה ובאמונה. ולא זאת בלבד, היא רואה בבהירות רבה כל מה שנראָה בעבר, גם כל מה שעתיד להיראות על ידי עין אנוש.

יתר על כן, עין זו אינה איבר חושי בלבד המעביר אלא היא אוגרת את כל הנראה, הכל אצור בה, שנים מאוד הרבה.

לידת בעלת העין לא רמזה אפילו רמז דק כשערה הבודדת והיחידה שניצבה על ראשה כסימן שאלה. ראשה אמנם בלט בגדלו בהשוואה לגוף ולגפיים הזעירות, כאילו היה בכך רמז לעתיד, אבל אף אחד לא נרמז.

התינוקת הורדרדה התפתחה כילדה חביבה ואהובה. אביה, אָשֵׁר, טיפח אותה כנסיכה בין כל הבנים שהוא הוליד [3].

נסתר מבינתנו אם רק יחידותה כוונה את התפתחותה המיוחדת וקבעה את מהותה או שגם למקרה העצוב שקרה לדודתה האהובה מאוד, דינה, ולתגובה הקשה של דודיה שמעון ולוי [4], היתה השפעה על עתידה.

דודתה דינה מצאה דווקא באחייניתה הצעירה, שֶׂרַח, קן חם ואוהב לתנות בו את כאבה הרב ומר גורלה. שֶׂרַח ספגה את החום הרב שדינה הרעיפה עליה.

אכן, שֶׂרַח התפתחה לחכמה ולרגישות רבה, עם-זאת עין בוחנת הייתה מבחינה שעינה הימנית מתפתחת בקצב מהיר יותר בהשוואה לשאר איברי הגוף.

ידיה היו אמנם זעירות אבל זה לא מנע מהן להפליא נגן בעונג רב בכינור אשר ריכך כל לב קשה ומר [5].

דודיה לא היססו, הם ידעו: רק שֶׂרַח תוכל לבשר ליעקב אביהם על כך שבנו האהוב יוסף חי והוא נגיד במצרים, ללא חשש שמרוב התרגשות יעקב יתמוטט [6]. הם כיוונו נכונה, כי סבה הגדול, יעקב, חיבב מאוד את רגישותה ותבונתה. ואכן, יעקב קיבל את הבשורה מפי הנכדה ולא התמוטט מהתרגשות, להיפך, הוא שמח מאוד: "את שימחתיני והחיית את רוחי" [7]. שמחת הסבא מילאה אותה אושר כה רב, עד כי היא לא שמה לב, או לא הבינה שהסב, ברוח ששרתה עליו, גם בירך אותה ברכת נצח: "כך תחיי לאורך ימים ולא תטעמי טעם מיתה" [8] כך בדיוק אמר, חיי נצח? שֶׂרַח לא הבינה, אבל הגורל נקבע.

עין הילדה הרכה גדלה, גם תבונתה ורגישותה מלאו יותר, וגופה כאילו האט את התפתחותו עוד ועוד.

היא הגיעה לפרקה, אבל לא היה איש שהעיז להתקרב אליה, אם בשל חכמתה הרבה או בשל ברכתו של הסבא, ואלי בשל עינה הימנית הגדולה והבוחנת כליות ולב באופן ישיר. שֶׂרַח, כמו דודתה דינה, לא קשרה קשרי נישואין עם אף אחד [9], אבל רוחה לא נפלה למרה שחורה. להיפך, היא השלימה עם מצבה בהבינה שיש לה תפקיד חשוב יותר: לעורר אמונה, ולהעניק שמחת חיים ורוח טובה בלב כל בני ובנות המשפחה הגדלה, המתפתחת לעם ישראל. שָׂרַח הפנימה זאת באהבה רבה.

היא הגיעה עם כל המשפחה למצרים. שם נתגלתה מהר מאוד ככותל דמעות וכלב מבין מלא נחמה לנשים רבות.

ועינה הימנית גדלה מאוד.

שנים חלפו, מעטים נותרו בחיים מן הדור השני לאבות השבטים. גופה הלך והצטמק, ועינה הימנית התמידה: הלכה וגדלה, הלכה והתרחבה. ברור היה שהיא המקור לידע; ואכן כאשר משה ואהרון הופיעו בפעם הראשונה בפני העם [10] בני ישראל פנו אליה לקבל אישור מתאים. שֶׂרַח  בדקה היטב ואישרה שאכן משה יגאל אותם, כי זכרה היטב את אשר סיפר לה בסוד אביה האוהב, אָשֵׁר [11].

גופה הלך והצטמק, אבל עינה הימנית לא חדלה לבחון את העולם ולאגור.

בני ישראל, עמדו לצאת ממצרים. משה רצה למלא את ההבטחה ליוסף, להעביר את גופתו לארץ ישראל [12], אבל השנים הרבות שחלפו השכיחו את מקום ההטמנה של ארון הקבורה של יוסף.

אחת יכלה להעיד על כך, ברור רק שֶׂרַח. אינכם מאמינים? הנה תיעוד מפורט על כך: "ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור. הלך משה אצלה, אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר, כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו: יוסף, יוסף, הגיע העת שנשבע הקדוש ברוך הוא שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך - מוטב, אם לאו - הרי אנו מנוקין משבועתך, מיד צף ארונו של יוסף" [13].

כך יצאו בני ישראל ממצרים והתחיל המסע הארוך לארץ ישראל.

רגליה של שָׂרַח הלכו וקטנו, הם הצטמצמו כל כך שהן לא יכלו לשאת יותר את ראשה הגדול ואת עינה הימנית הבוחנת עולם, לכן נשאוה יומם ולילה. גם ידיה היו כה זעירות שהן לא הצליחו להגיע לפיה הקטן, לכן, הוצמדה לה מטפלת שדאגה למזונה ולניקיונה.

שָׂרַח הפליגה בשנים וזכתה להתרגש במעמד הר סיני ולהתפעם ממנו. רק לאחר מעשה פינחס היא נטשה בכבוד רב, את עולם המציאות-החושית: שָׂרַח "נִלקחה בשִׁשׁים ריבוא מלאכים" למרום [14]. אופן הנטישה המרשים גם הביא להגשמה מלאה של ברכת הסב הקדום, יעקב: "ועלתה לגן של עדן בחייה מִן בִגלל שׁבישׂרה את יעקב שעד עתה יוסף חי" [15]. אכן זכתה שָׂרַח להימנות על כל הצדיקים שנכנסו חיים בגן עדן [16].

ומאז עינה הגדולה בוחנת את העולם ומעניקה עזרה וחמלה לכל נזקק.

היהודיות בטוניס לא שכחו זאת ואינן חדלות לזמר עליה בערגה:

אני גריבה אגמול חסד וטוב, / אשר יבקרני ויבוא אלי, / אני סרח בת אשר, / נכנסתי לגן עדן ואני חיה.

אבי יעקב הוא הבטיחני, / מלאך המוות לא יגיעני, / מי שמבקר מקומי ויתפלל, / כל חייו לא יראה שום רעה.

בקרוני בנשיכם ובילדיכם, / שום רעה לא תבוא אליכם. / אני אתפלל ואתחנן עבורכם, / לפני ה' אל עליון [17].

אפילו בימינו מצויות עדויות לכך שעינה של שָׂרַח היא מקור לחמלה, לבריאות ולאהבה [18].

ומי יודע, אולי גם נפתלי הרץ אימבר זכה באורה הנצחי לכן כתב: וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה, / עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה. האין זו עינה הרחומה של שָׂרַח הצדקת?

ואם זכית בשניית החסד ברווח הזעיר שבין לפני חצות הלילה לאחריו, אזי אורה הזך של עין- שָׂרַח תתגלה בזיוה בתוך נפשך פנימה במלא החמלה, החסד, השלום והאהבה.

הבהרות ומראה מקום

[1] במדבר כו, מו; הביטוי "וְשֶׂרַח אֲחוֹתָם" מופיע בבראשית מו, יז ובדברי הימים א ז, ל.

[2] השם "שָׂרַח" מקבל את הצורה "סרח" במדרשים ובפרשנויות.

[3] "וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם" (בראשית מו, יז).

[4] בראשית לד, א–לא.

[5] "סרח היתה חכמה וטובה וגם ידעה לנגן בכינור" (אוצר אגדות התורה באתר מאור החסידות).

[6] "סרח מתבקשת, ע"י השבטים השבים ממצרים לאחר התגלות יוסף, ליטול כלי נגינתה בידה ולשיר לפני יעקב את בשורת יוסף. היא שרה וחוזרת פעם ושתיים" (אפרים חזן, "שרח בת אשר", פרשת ויגש תשנ"ט, אוניברסיטת בר אילן, דף שבועי 268).

[7] שם.

[8] שם.

[9] בפרשת השבוע, פרשת פִּינְחָס מונה הכתוב את בני אשר וכך מסופר על המשפחה שנוצרו מכל בן, לשָׂרַח לא מצורף מידע כזה: "בְּנֵי אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחֹתָם לְיִמְנָה מִשְׁפַּחַת הַיִּמְנָה לְיִשְׁוִי מִשְׁפַּחַת הַיִּשְׁוִי לִבְרִיעָה מִשְׁפַּחַת הַבְּרִיעִי. לִבְנֵי בְרִיעָה לְחֶבֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרִי לְמַלְכִּיאֵל מִשְׁפַּחַת הַמַּלְכִּיאֵלִי. וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח" (במדבר כו, מד–מו).

[10] "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם" (שמות ד, כט–ל).

[11] "הלכו זקני ישראל אצל סרח בת אשר. אמרו לה: 'בא אדם אחד ועשה אותות לעינינו כך וכך'. אמרה להם: 'אין באותות הללו ממש'. אמרו לה: 'והלא אמר: 'פָּקֹד פָּקַדְתִּי'.  אמרה להם:'הוא האיש, לגאול את ישראל בא; שכך שמעתי מאבא ף"ף [= פָּקֹד פָּקַדְתִּי] מיד וַיַּאֲמֵן הָעָם" (ילקוט שמעוני תורה פרשת לך לך רמז סד).

[12] "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם (בראשית נ, כד–כו).

[13] בבלי, סוטה יג,  א.

[14] כתר יונתן לבמדבר כו, מו. יונתן אף מרחיק את נוכחות שָׂרַח בעולם הזה עד לימי יואב: "היא [שָׂרַח] הִצילה ליושבי אָבֵל מִדִין מיתה בימי יואב" (כתר יונתן לבראשית מו, יז); ואולי זו הייתה פעולת עין שָׂרַח הצדקת מאי שם? מי יודע...

[15] שם.

[16] "ויש אומרים אנשים מבני אדם נכנסו בחיים בגן עדן. [...] סרח בת אשר בעבור שאמרה ליעקב יוסף חי אמר לה יעקב זה הפה שבשרני על יוסף שהוא חי לא יטעום טעם מות" (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אלפא ביתא דבן סירא עמוד 50).

[17] אפרים חזן, "שרח בת אשר", פרשת ויגש תשנ"ט, אוניברסיטת בר אילן, דף שבועי 268.

[18] מספרת היולדת לאה: "ילדה סמוך אלי מישהי אשר כל הלידה רק צעקה "סרח סרח"; יכול להיות שבעדתה מקובל". (אתר כיפה, http://www.kipa.co.il/ask/show/21654).