פרשת "כִּי תִשָּׂא": ממפקד טכני לבירור ערכי

פרשת "כִּי תִשָּׂא": ממפקד טכני לבירור ערכי / מוטי לקסמן, תשס"ט.

פרשת השבוע, פרשת "כִּי תִשָּׂא", נושאת מתח רב [1]. הפעם נדון בפסוקים הראשונים שאינם קשורים למתח הרב. הפרשה נפתחת באמירה: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" [2]. פסוק זה משקף את האמונה שאסור למנות את בני ישראל, וכאשר צריך בכל-זאת למנות אותם, יש לתת כופר נפש כדי לא להיפגע [3].

הקשר בין מניית אוכלוסיה, מפקד אוכלוסין בימינו, לבין חובת תשלום כופר על-ידי הנפקדים אינו מבואר וזה מביא פרשנים להבנות שונות. מצד אחד מודגש "דאמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה" [4], כלומר איסור חמור ביותר. אבל מצד שני רש"י רואה במנייה דווקא פעולה המשקפת חיבה רבה: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה" [5].

הרמב"ם מציע פתרון לפער זה: "ולמה מונה המניין? שהסכימו עליו על האצבעות, שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן; לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים" [6]. כלומר, מותר למנות בני ישראל באופן עקיף, באמצעות מדד מסוים. באותו אופן אפשר להבין את "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל" כאמצעי המאפשר את המנייה בנאמר בפרשת השבוע [7].

אבל, למה המנייה צריכה לעורר קושי?

ברכת ה' לאברהם: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" [9] וגם תפילת יעקב לאלוהים: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" [10] הם אחד המקורות להבנת איסור המנייה הישירה [11], אבל קשה לראות בכך הנמקה לאיסור למנות. ננסה אפוא לבדוק אפשרות לפרשנויות אחרות לכתוב [12].  

נחזור לתחילת הפרשה ונבחן את הפסוק "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם".

השורש נש"א בביטוי הראשון, "כִּי תִשָּׂא", נושא על גבו משמעויות רבות, למשל: הרמה, לקיחה, קבלה גם מחילה וסליחה וברור שגם נישואי איש ואישה.

הנישא כאן הוא רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מהי אפוא הנשיאה?

אפשרות אחת מציעה לראות בכך העלאת רמת המנהיגות ומעמדה בעת מבחן לעם ישראל: "אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם במה תרום קרן ישראל? אמר לו בכִּי תִשָּׂא. כשיש ירידה רוחנית, התפרקות מן התכונות והסגולות הרוחניות הנעלות, גם מעמד המנהיגים הוא בירידה, בשפל. וכדי להרים קרן ישראל, צריכים להעלות את האוטוריטה של ראשי העם. במה תרומם קרן ישראל – ב"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", את ראשי בני ישראל ומנהיגיהם" [13].

מה פירוש לשאת את המנהיגות, איך אפשר לרומם את המנהיגים, ואת בני האדם בכלל?

ר' יעקב מאיז'ביצה מבין בביטוי לִפְקֻדֵיהֶם חסרונות שמצויים בכל אדם ואדם גם במנהיגים:

"כי בכל אדם מוטבעים מן התולדה חסרונות" [שקשה] [...] להתגבר עליהם – החמדות והתאוות השונות" [...] וכנגד זה, כנגד החסרונות נותן השם יתברך לאדם זה ניצוצות הקדושה. [...] שהאדם על ידי עבודתו יכול לרומם ולהעלות את החלבנה ולצרפה עם הלבונה [14], שתהיה לריח ניחוח. וכך שוכן הקב"ה בכל עסקי בן אדם ובמעשיו היומיומיים" [15].

לפי תפיסה זו, נשיאת ראשי העם באה להרבות את המידות הטובות במנהיגים כדי שייטיבו להנהיג. הבנה דומה עולה מדברי רבי אהרון מקרלין, לגבי כל אדם ואדם: "אם אתה רוצה לזקוף את הקומה השלימה, לתקן את החטאים, לשאת ראש, הדרך היחידה והתיקון היחיד – "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה'", מסירות נפש למצוות ולמעשים טובים" [16].

פירוש קבלי לכתוב אפר למצוא בדברי ר' חנן מאלכסנדר: "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, שקל הוא רמז לנשמה. שקל בגימטריא נפש. כל יהודי ניתנת לו מן השמים מחצית נשמה, ומוטל עליו להעלות את המחצית האחרת בעבודת השם ובמעשים טובים, שתהא שוה במדריגתה אל המחצית הראשונה" [17].

מעיסוק בתהליך טכני-מנהלתי, מפקד, הגענו לתקווה לשיפור ערכי ותרבותי.

דיון זה מביא אותנו להבנה אחרת של האיסור על המפקד.

האם זה יהיה מוגזם לומר שהכתוב מזהיר ממפקד שהוא טכני בלבד? מפקד כזה אין בו כל תרומה לעם ולחברה אם הוא אינו מלווה בבירור ובתפיסה ערכית-רוחנית.

האין בכך נתיב אור למנהיגות גם בימינו?

מנהיג המתרכז אך ורק באמצעים ארגוניים-טכניים-מנהלתיים עוסק רק בפן אחד של המנהיגות, פן חיוני אבל לא מספיק. האמצעים צריכים לקבל את צידוקם ומשמעותם בהתאם לתפיסה ערכית-תרבותית רחבה. ללא ברור ערכי כן, האמצעים מגששים באפילה, והדרך אינה ברורה.

האם יאורו המנהיגים לאור השיקול הערכי מעבר לכסא ולשרביט ההנהגה?

ומאטעלע אומר:

קשור ואולי לא

"גרגרי הליס במדבר

נעים בקלות

עם כל רוח קלה

כענן אבק

כל גרגר לעצמו.

מים שמרטיבים

מאחדים את הגרגרים הזעירים

ליישות חזקה ומוצקה

שעוצרת כל ניסיון הרס או חדירה"

הארות ומראה מקום

[1] במרכז פרשת השבוע מתואר אחד המבחנים הקשים ביותר במנהיגותו של משה. משה יורד מהר סיני לאחר ארבעים יום וארבעים לילה והוא מגלה שהעם איבד את האימון בו ובאלוהים: "וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ד). אם יש את נפשך לעיין בדברי בנושא, אפשר למצוא אותם בדיון "פרשת כִּי תִשָּׂא: משה בגדולתו הרבה גם בחולשתו, תשס"ז וגם בדיון "פרשת כִּי תִשָּׂא:  מפגשי אמת אדם-אדם, אדם-אל", תשס"ח באתר [http://www.notes.co.il/moti].

[2] שמות ל, יב.

[3] "כי תקבל את חשבון בני ישׂראל למִנינם ויתנו איש פִדיון נפשו לִפני יי כאשר תִמנה אותם ולא יהיה בהם נזק של מוות כאשר תִמנה אותם" (יונתן).

"כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם: ולא יהיה בהם נגף - שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד" (רש"י).

"יש אומרים כי המגפה שהיתה בימי דוד (שמ"ב כ"ד) בעבור שלא נתנו כפר נפשם. ואם זה אמת היא תשובה על הגאון. וטעם בפקד אתם כי אם לא יתנו כפרם ברגע הפקידה, אז יבא הנגף" (ראב"ע).

[4] בבלי, יומא כב, ב .

[5] רש"י לבמדבר א, א.

[6] רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ד הלכה ד. ב"טלאים" הכוונה היא לפסוק: "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה" (שמ"א טו, ד).

[7] "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'" (שמות ל, יג).

[9] בראשית כב, יז.

[10] בראשית לב, יג.

[11] גם הושע מתבטא כך: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" (הושע ב, א).

[12] אם יש עניין, בכל-זאת, לעיין בנושא "איסור המנייה" אפשר לפנות למאמר של אלכסנדר קליין בשם "על איסור מנייה" באתר [http://www.yedidia.net/papa/content/view/58/32/].

[13] א"י גרינברג, עיטורי תורה, כרך שלישי, תל אביב 1999, עמ' 245–246.

[14] "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה" (שמות ל, לד). ולפי רש"י זהו "בשם שריחו רע". צירוף החֶלְבְּנָה ללְבֹנָה הזַכָּה, מסלק את הריח הרע של החֶלְבְּנָה.

[15] "בית יעקב" להאדמו"ר ר' יעקב מאיז'ביצה בתוך א"י גרינברג, עיטורי תורה, כרך שלישי, תל אביב 1999, עמ' 246.

[16] אדמו"ר רבי אהרון מקרלין, שם, שם.

[17] אדמו"ר ר' חנוך מאלכסנדר שם, עמ' 249.