אחרי שכבר הפכתי להיות יותר אדום מהעגבנייה הכי שזופה, וגם בגלל שהרעב החל להתגנב לאט-לאט, החלטתי שמסיימים את סשן הבריכה הזה לטובת ארוחת אחר צהריים מאוחרת. הלכנו יחד שתי המשפחות למאהל שבו הוגשה לנו חפלה בדואית בהתאם לאווירה.
אני חייב להודות שקשה לי להעיד אם האוכל היה באמת ממש טעים או שפשוט היינו כל כך רעבים, אבל זללנו את הכל מהכל ואפילו ביקשנו עוד. מאכלים בדואים הם באמת אטרקציה בשביל כולנו!
בהמשך הערב הילדים המשיכו להשתולל, אנחנו המבוגרים המשכנו להקפיד ולוודא שהם לא פוצעים את עצמם, ובשלב מסוים כולנו התעייפנו ופרשנו לחושות כדי להשכיב את הילדים לישון.
למחרת התעוררנו מוקדם, מוקדם מדי בשביל חופש אם תשאלו אותי. עד שכבר יוצא לי לנסוע לחופש, ושוב אני נאלץ לקום בשעות שבהן אני קם בדרך כלל לעבודה. טוב, נו, ככה זה עם ילדים קטנים. הם מחפשים אטרקציות וההורים כאן בשביל להגשים!
הילדים שוב רצו ללכת למים ואנחנו רצינו שהם קודם כל יאכלו ארוחת בוקר כמו שצריך. אחרי סשן נוסף (שלישי במספר) של משחקי מים החלטנו לקחת יוזמה ולהציע שנעשה משהו שונה חיפשנו אטרקציות בנגב והחלטנו על – טיול גמלים במדבר.
הלכנו ביחד לטיול גמלים בין ערוצי הנחל היבשים והקשבנו לסיפורים של המדריך שניסה בעיקר לשעשע את הילדים עם כל מיני אנקדוטות על המדבר – ודי בהצלחה יש לציין. הוא סיפר על הקוצים ועל החיות המדבריות, וכל מיני סיפורים נוספים, והצליח לרתק אפילו אותי בחלקים מסוימים.
בתום שלוש שעות חזרנו בחזרה לחאן והתחלנו לארגן את הדברים לקראת נסיעה חזרה הביתה. הילדים קצת רטנו אבל הבטחנו להם שלפני שנלך הם יזכו להשתתף בפעילות של אפיית פיתות מסורתית. אם חאן אז עד הסוף!
בסופו של דבר נהננו, כמו שהבטיחו לנו ההורים של שירה, ואין ספק שאלמלא הם היו אומרים לנו לא היינו חושבים בכלל להגיע עד צופר. לעזאזל, בכלל לא ידענו שהיישוב צופר קיים עד הטיול הזה. לפחות עכשיו אני יכול להבטיח שנהיה יותר פתוחים לרעיונות חדשים בעתיד.