מעבדות לחירות – התבגרותו של הקורבן
בערב פסח האחרון היו רק שני אנשים בעולם שחשתי צורך להרים להם טלפון ולאחל להם חג חירות שמח. הם אפילו לא היו אנשים קרובים, אבל הם היו שני אנשים שיצאו יחד אתי לחירות - שבועות אחדים קודם לכן.
עמי ויפתח היו עמיתי לעבודה ו...לדיכוי. התפרנסנו ממשרות שלכאורה ענו על כל צרכינו - תנאים סבירים, גמול חודשי נאות, אתגרים התואמים את כישורינו- מה עוד צריך הבן אדם? הייתה רק בעיה אחת - אישיותו של הבוס. מבלי משים גבנו נכפף והלך, רוחנו נשברה תחת מסרים כפולים, גחמות בלתי צפויות, קטנוניות, עוינות סמויה. לא עינויי תופת, לא הלנת שכר. ובכל זאת הדיכוי זחל והתפשט כמו מים עכורים מתחת למפתן הכרתנו.
בין לבין הפכנו גם אנחנו לעצבניים, ממורמרים, קטנוניים. נלחמנו אחד בשני. הפנמנו את טון המנהיג והפכנו דומים לו יותר ויותר. חשדנותו הפכה אותנו לחשדניים. קטנוניותו הוציאה מאתנו קטנוניות, התקפותיו הבלתי צפויות גרמו לנו להיות במגננה תמידית.
להצמיח את הקול
יום אחד הגיעו מים עד נפש. היה לי כאב ראש שלא הרפה ומתוך הלמות הפטישים עלתה המחשבה – משוגעת, מה את בדיוק עושה לעצמך? כמה דקות אחרי זה גמלה בלבי החלטה - אני עוזבת. לא אכפת לי שאין לי משהו אחר במקום, שאני באובר שחייב להסגר ושזו המשרה הכי נוחה שהצלחתי להשיג במגבלות ובנסיבות חיי הנוכחיות. אני לא מוכנה לקום בוקר אחד ולגלות שהמים העכורים האלה התפשטו לי לא רק בנפש, אלא גם בגוף. שיתפתי את עמי ויפתח בתחושות שלי. הם הביטו בי בהערצה ואחר כך בקנאה, ואז כל אחד מהם עשה את מה שהתרגלנו לעשות כאן – להתגונן.
עמי אמר שהוא כבר בן 54 ואף אחד לא ייקח אותו ויפתח אמר שהוא המפרנס היחיד ושיש להם חובות על הדירה מפה ועד להודעה חדשה.
צריך אומץ חברים, אמרתי. צריך אומץ. הייתה שתיקה עצובה, כמה דקות של שקט ואז פתאום משהו ניצת בעיניהם. כמו שלושה ילדים בחושך, היוצאים למבצע סודי, ידענו שמרגע זה אנחנו פותחים יחד בריצה מטורפת החוצה. לא היה אכפת לנו יותר מה המחיר. דבקנו בקול בתוכנו שלחש לנו בקול הולך וגובר: יהיה בסדר, את/ה תסתדר/י.
חודש אחרי זה – בערב פסח, כאמור, הרמתי להם טלפון לראות מה נשתנה. עמי אומר שהוא לא מאמין שזה קורה לו. במקום העבודה החדש הוא מוצא את עצמו שוב ושוב מוודא שאין כאן טעות, כשהבוס החדש נענה לבקשותיו או נותן פתרון הגיוני לבעיות שהעלה. יפתח, כבר בחודש הראשון, במקום שבו התקבל על תנאי, הכפיל את הישגיו וזכה לבונוס. ואני – אני לא מצאתי כלום במקום, אני עדיין מחפשת, אבל אתם צריכים לראות עם איזה חיוך על הפנים...
מזלו הרע של הקורבן הוא מזלו הטוב
מפעם לפעם צצה ועולה כותרת בחדשות שמעלה שיפוטיות בקוראים: עוזרת הבית שעבדה שנים רבות ורק עכשיו נזכרת להצהיר שהתעללו בה, האישה המוכה שחרצה במו ידיה את גורלה הצפוי מראש, הנערה שנאנסה באכזריות, אבל חזרה כל ערב לתוקפיה.
השיפוטיות שמביאה בעקבותיה משפטים כמו: למה היא לא קמה והלכה אם היה לה כל כך רע - נובעת מכעס על האדם שויתר על זכות הבחירה, אבל היא לוקה באטימות לגבי מצבו הנפשי של אותו אדם. בטבע טורפים מזהים את טרפם על פי חולשתו, בג'ונגל של בני האדם התוקפים מזהים את קורבנותיהם על פי המבט הכבוי בעיניהם - אנשים שאבד להם ניצוץ האמונה בעצמם.
אלא שהרבה פעמים מזלו הרע של הקורבן הוא מזלו הטוב. כי ככל שהתוקפן מכביד את ידו וככל שמצוקתו גוברת, מתקרב הקורבן לנקודת האל-חזור. זוהי אותה נקודה שבה אין לו מה להפסיד יותר, בבחינת - "תמות נפשי עם פלשתים".
בין אם מדובר באשה מוכה, בעובד מושפל או בשעיר לעזאזל שבחבורה – יש רגע אחד שבו הקורבן פורץ כמו לבה מקברו ההולך ומעמיק.
אירוע מבורך זה מתרחש דווקא כאשר כל ההגנות, אולי אפילו עור הפיל שעטה על עצמו, מתפוררים אף הם אט אט. בחוש הקמאי שלו, ביצר החיה הפצועה, הוא חש על סף השמדה. ברח או הלחם. אלא שהמלחמה כאן היא לא תמיד אקטיבית. הבריחה איננה גלויה והאופציה של השמדה היא לא רק מוות, אלא גם אפשרות של שינוי צורה. לידה מחדש. ממש כעוף החול.
מדובר בריקוד טרגי מסחרר - בין פגיעות לפגיעות, עד שהרקדן-קורבן צונח או מבין שהוא עומד לצנוח, ומתוך אותו סחרור הוא מאבד לרגע גם את אחיזתו בקורבניותו. שכן גם זו מצריכה מאמץ לא טבעי.
איש הרוח היהודי, מרטין בובר, תאר בכתביו את המקום שבו שורה רוח השכינה בעולמנו המיוסר. זהו המפגש אינטימי שבו אדם אחד מסוגל לא רק לראות את האחר אלא גם להתחבר אליו, כאילו היה חלק ממנו.
למרבה האירוניה דווקא יחסי תוקפן-קורבן הם אלו המדגימים יכולת חיבור שכזאת. התוקפן אכן רואה את הקורבן לתוך פנימיותו, אולם בניגוד לאידיאל הבובריני, ראיה זו איננה משמשת אותו ליצירת קשר נפשי וליחסי קרבה ואמפטיה, אלא לזיהוי נקודות התורפה של הקורבן, לכידתו וטריפתו.
מצב דיכוי זה יימשך כל עוד הקורבן יסכים לקבל את עצמו כקורבן.
לעתים זוהי האישה-ילדה שנרמסה תחת רגלי בעל-ילד מתעלל, שעבר התעללות בעצמו. לעתים זוהי עובדת שיצרה לעצמה אי בטחון במחיר של סבל נפשי בל יתואר מול בוסית אובססיבית שמשליכה את נפשה המסוכסכת על התלויים בה.
אט אט כבה אורם. ערכם העצמי מתדרדר. גרסתם על חייהם מתקבעת. הם בחיים אבל הם לא באמת חיים.
בדומה ליצאנית המוכרת את גופה – נשמתם איננה מחוברת עוד לאבריהם. הם מתפקדים כאוטומט.
להוציא את מצרים מתוך ישראל
אפרופו פסח – היה זה הרב שמואל מוהליבר שאמר כי: "יותר משהיה צריך להוציא את בני ישראל ממצרים, היה צריך להוציא את מצרים מתוך בני ישראל".
ובן גוריון המשיך ואמר ש "יותר קל להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מהיהודים".
נקודת ההתבגרות חלה ברגע שהקורבן מבין כי התוקפן הוא רק אינדיקציה לקורבניותו. הוא מראה המשקפת לו את מקומו בתוך עצמו.
ברגע שהקורבן מסוגל לראות זאת ומוכן לקבל על עצמו את האחריות לכך, מתחיל תהליך איטי -מכאיב ומרומם גם יחד - של התבגרות. מתחילה היציאה ממצרים עם הזדקקות, אין ספק, להרבה ניסים בדרך, אבל גם עם כוחות על אנושיים. בכל פעם שהקורבן יצליח להזיז סלע, יפרצו מתוכו מים בכל פעם שיעז ויניף את ידו מעל הים יפתח זה לשניים. פרץ החדווה והעוצמה הנובע מגילוי הכוחות החדשים - נושא עמו נסים גלויים וסמויים, החבויים באדם המדוכא, כמו נבטים המחכים לטיפת מים ראשונה.
לעתים תהליך זה קורה עקב שבירת הכלים. אי יכולת לעמוד עוד בסבל, התפרצות ספונטנית, אפילו התאבדות אישית, חברתית או כלכלית, בבחינת: 'טוב לי מותי מחיי'.
הכאב הוא התקווה
באופן טבעי אנו מנסים להימנע מכאב ומוכנים לשלם כל מחיר. למרבה הצער התוצאה של הפחד מהכאב היא כאב גדול עוד יותר. אלא שבמקרים רבים הכאב הוא התקווה. כל עוד התקווה חיה, מתלוננת, מתייסרת, חולמת בהקיץ. כל עוד האדם המדוכא לא הצליח להשתיק לחלוטין את קולה הפנימי, יש סיכוי להיחלץ. להתבגר. להתגבר.
אף אחד לא מבטיח לקורבן המתבגר דבר. אף אחד לא מבטיח לו זוגיות חדשה, עבודה חדשה, חברים חדשים.
ההתבגרות היא היכולת לראות בערך עצמך ולסמוך על עצמך שכבן חורין תיטיב להתמודד ולשפר את חייך.
אומץ הוא הרגש הדומיננטי שיש לגייס, וכמו במיתוסים הקדומים - האומץ מתגמל. הוא טוען את הקורבן באנרגיה אחרת. כזאת שהתוקפן שמולו נאלץ להרפות את שיניו ממנו ולחפש לו טרף אחר. האומץ מושך אליו חומרים חדשים, אנשים חדשים עם איכויות ואנרגיות אחרות. כאלו שאינם ניזונים מחיות חלשות, אלא מחפשים אנשים שווי ערך, בעלי סגולות לחבור אליהם ולהתעשר מהם.
תשאלו את עמי ויפתח.
חג חירות שמח.