לא לספר ביציאת מצריים בחג הפסח?

האם לציין את יציאת מצריים בליל הסדר? / מוטי לקסמן, ניסן תש"ע

עיניך וודאי תמהות, ופיך כמעט זועק: איזו מין שאלה משונה זו, האם מתח ניקוי הבית שבשו את הדעה? הרי יותר מפעם אחת צווינו: "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'. אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" [1].

יתר על כן, השהות במצרים ויציאת מצרים מועלים כאחד הנימוקים ליום השבת: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" [2].

וחג הפסח, על אחת כמה וכמה, וודאי הוא שהחג מנומק על ידי יציאת מצרים ואנו מצווים לזכרו היטב: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה [...] לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ"[3].

ואלו הם רק חלק קטן מאזכורי יציאת מצרים במקרא.

אז מה פתאום מועלית שאלה כזו?

ובכן, נא להירגע. לא רק במוחו הקודח של כותב דברים אלה עלתה השאלה. גם אחרים וגדולים, הקשו, תמהו.

"אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא" [4]. 

ר' אלעזר בן עזריה, תנא בדור השלישי, בתחילת המאה השנייה לספירה המתין שנים עד שזכה לשמוע את סיפור יציאת מצריים. כלומר, היו זמנים שלא נאמרה יציאת מצריים בלילות.

וגם במקרא יש התייחסות לכך:

"אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ. הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח" [4].

רש"י וגם פרשנים אחרים מבינים זאת כך: "הניסים הללו שאני מזכיר לכם שעשיתי במצרים אל תזכרו אותם מעתה כי בגאולה זו תעסקו להודות ולהלל" [5].

ובאופן מפורש יותר טוען הנביא ירמיהו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם" [6].

וגם בימינו, יש הרואים את סיפור יציאת מצריים משני לסיפורי עלייה אחרים.

למשל, הרב מנחם ולדמן ערך הגדה מיוחדת לעולי אתיופיה ושילב בה את הטקסט המסורתי עם טקסטים מתולדות היהודים באתיופיה, העוסקים בעיקר בעלייתם לישראל [8].

ולדמן קובע שסיפור עלייתם של היהודים מאתיופיה, יחד עם יתר העליות, נעשה כיום "העיקר"

ואילו סיפורה של יציאת מצרים – "טפל" [7].

ויש שהמשילו "משל, למה הדבר דומה? 

לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב.

פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי.

פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש.

אף כך ישראל - צרות אחרונות משכחות את הראשונות" [8].

שני דברים אנו למדים מכך:

א. ישן בפני חדש תוציאו. יש קיבוץ גלויות חדש, אפשר להמעיט בחשיבות יציאת מצרים.

ב. סיפור יציאת מצרים הוא בבחינת צרות ראשונות, צרות קדומות.

סיפור יציאת מצריים הוא בבחינת צרות?

להיפך, למרות כל האמירות האלה, עיקר הפסח ועיקר ליל הסדר עוסקים ביציאת מצרים.

ובכן, אין לי הסבר טוב לאמירות הנביאים וחז"ל על משניות או טפלות סיפור יציאת מצריים.

אבל אם דבריהם עוררו בך ספק כלשהו למרכזיות סיפור יציאת מצריים. יש להבהיר מספר דברים:

יציאת מצרים וקיבוץ גלויות הם דברים שונים לחלוטין.

א. כשבני ישראל יצאו ממצרים הם היו לכל היותר משפחה מורחבת מאוד, כיום כל יהודי שייך לעם ישראל.

ב. תארו לכם קהילת עבדים, שעדיין אין להם מסגרת ארגונית משותפת. אין להם אמונה משותפת, קמה פתאום ומוכנה ללכת אחרי מנהיג ליעד בלתי מוכר ליעד שצריך לכבוש אותו.

אכן, יפה אמר הרב עוזי קלכהיים שטען שאחד הנסים המרכזיים היה שבני ישראל עצמם גילו גבורה בכך שלא נרתעו מן המצרים וזקפו את קומתם באומץ. וזה בבחינת נס הנסים [9].

ג. אמנם משה היה מנהיג גדול, אבל מנהיג אינו יכול להגשים יעד אם העם אינו הולך אחריו.

אם אין מונהגים אין מנהיג.

ד. וגם בדרך הארוכה, למרות הקשיים ולמרות שהיו גם אופוזיציות לא קלות, העם המשיך לנוע.

ה. למעשה, יציאת מצריים הביאה להתהוות העם וגיבוש יסודות האמונה היהודית.

אכן, סיפור יציאת מצריים אינו משני ואינו טפל לאף יציאה ממדינה אחרת ועליה ארצה. וכל עליה לארץ היא וודאי מבורכת.

אבל, זו לא יציאת מצריים.

אז, אין סיבה לדאוג בקשר לליל הסדר ולחג הפסח: יציאת מצריים היא באמת סיפור גדול, גדול מאוד. ומשום-כך, גם השבת שלפני חג הפסח היא "שבת הגדול".

אמרנו גדול?

בתוך הגדול יש גם קטן, מאוד קטן, אבל חשוב ביותר...

הכל בגלל הגדי / מוטי לקסמן יב בניסן, תשס"ו [10].

...וליל הסדר מתקרב

אבא מכין את צמד זוזיו,

החתול את ציפורניו,

הכלב את מלתעותיו,

המקל את חבטותיו,

האש את בעירתה,

המים את שטפונם,

השור את פיו,

השוחט את חלפו,

המלאך הרע את סכינו,

והקדוש את חרבו.

כולם מוכנים היטב

כימים ימימה, כימים ימימה...

כולם מצפים, כולם כמהים

לגדי הקטן

כדי לחזור שוב, בהנאה,

על שלשלת האימה והנקמה...

והגדי החליט,

פעם ראשונה

מזה מאות שנים ושנה,

לומר לא!

הוא לא יימכר, ולא ייאכל!

זה וודאי יגרום למהומה

לאי-סדר רב, בליל הסדר.

ופתאום לא יהיה שימוש

בכל הכלים והאביזרים

כדי להמשיך שלשלת של אימה...

הכל בגלל החלטה של גדי קטן,

גדי פשוט שהבין

שאם מעיזים לא להיכנע,

לא להרכין ראש,

אפשר לעצור אימה...

ותגידו: זה חלום באספמיא

ובכלל מה יהיה על הסדר

ומה יקרה לשירה?

לא, זה לא חלום

זה אפשרי

אם כל גדי קטן, באיש ובאישה,

במשפחה, בקהילה, במדינה

גם בתבל כולה

"לא אלימות", יגיד,

וראש יישא

ולא ייכנע.

אז סדר אמיתי יהיה

מלא שירה ספוגה

בתקווה ובשמחה;

וגם הקדוש ברוך יהיה

רב חסד ואמת

באמת.

אכן, יש תקווה ויש סיכוי.

בברכה

לחג פסח כשר (בעיקר נפשית) ובהרבה שמחה.

הארות ומראה מקום

[1] יקרא כו, מה–מו.

[2] דברים ה, יד.

[3] דברים טז, א...ג.

[4] משנה מסכת ברכות פרק א.

[5] ישעיהו מג, יח–יט.

[6] רש"י לישעיהו מג, יח.

[7] ירמיהו כג, ז–ח.

[8] "הגדת אתיופיה" בהוצאת קורן.

[9] תום שגב, "יציאת אירופה", הארץ השבוע 19/30/10, עמ' 8.

[10] בבלי, ברכות יג, א.

[11] הרב עוזי קלכהיים, אתר: http://www.yeshiva.org.il/midrash/Shiur.asp?id=3378

[12] פורסם כבר בעבר, אבל אקטואלי גם היום.