מחקר חדש שערכה ד"ר שרון שיוביץ-עזרא מבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית קובע שקרוב למחצית מהקשישים בישראל סובלים מבדידות.
כ-45 אחוזים מהנשאלים במחקר בישראל, בני 57 ומעלה, דיווחו על בדידות במידה כזו או אחרת. בעבור 12 אחוזים מהם הבדידות היא חלק בלתי נפרד מהחיים, וחמישה אחוזים חווים אותה באופן תמידי, אבל לדברי שיוביץ-עזרא, ייתכן שהשיעורים גבוהים יותר.
בדידות אפשר להרגיש בכל גיל, אבל בגיל השלישי, שמתאפיין פעמים רבות בהינתקות מהעיסוק המקצועי, בפרידה מבן זוג ומחברים שהלכו לעולמם ובירידה בבריאות ובכושר הניידות, יש סיכוי רב יותר שהיא תופיע, ותציק.
שיוביץ-עזרא מצאה במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, שעסקה בתקופת החיים המאוחרת, שפעילות, בעיקר פעילות בלתי פורמלית הנעשית במחיצת בני משפחה וחברים, תורמת לעלייה בשביעות הרצון מהחיים ומפחיתה את תחושת הבדידות.
"לבדידות יש כמה הגדרות", אומרת שיוביץ-עזרא, "שהן תולדה של גישות תיאורטיות שונות. עם זאת, קיימת הסכמה בין ההגדרות והגישות השונות שלפיה בדידות היא חוויה סובייקטיבית שמושפעת מהסיטואציה החברתית האובייקטיבית.
מה שקובע הוא התפישה וההערכה של קשרים חברתיים. כאשר קיים פער נתפס בין הרצוי למצוי בהקשר לקשריו החברתיים, יחוש האדם בדידות. הרצוי יכול להיות מה שהוא חווה בעבר או מה שהוא רואה סביבו. אם בעבר הוא היה מאוד פעיל ומעורב חברתית וכיום האופציות ליצירת הכרויות פחותה מבעבר, הפער עלול להיתפש כלא רצוי, וכך גם אם ישווה את עצמו לאנשים מאותה קבוצת גיל שמצבם אחר".
"גישת הצורך החברתי מבחינה בין בדידות חברתית לבדידות רגשית. היא מתייחסת לבדידות רגשית כאל חסך בדמות אינטימית, ובגיל המבוגר זה נעשה שכיח יותר עם אובדן של בן הזוג. בספרות המקצועית נעשית גם אבחנה בין בדידות מצבית לבדידות כרונית. הבדידות המצבית היא כזו שיכולה להשתנות. אתה יכול לחוות אותה אחרי גירושין, התאלמנות או פרישה מהעבודה לפרק זמן מסוים, אבל היא יכולה לחלוף כשאתה מוצא קשרים חברתיים חדשים".
"אנשים לא פעם מתביישים להודות שהם חשים בדידות, חרדה או דיכאון בשל הסטיגמה השלילית שיש לתחושות הללו. הם רוצים להימנע מהתיוג של עצמם כבודדים. זה, אגב, בא לביטוי בעיקר אצל גברים, אבל כשמציגים את השאלות בצורה עקיפה יותר, רואים שאין בעניין זה הבדל מובהק בין גברים לנשים".
"אדם יכול ליצור קשרים חברתיים גם באינטרנט" – הכרויות בגיל השלישי
המחקר אינו עוסק בדרכי התמודדות של החברה עם בדידותם של קשישיה, אבל לדברי שיוביץ-עזרא, הספרות המקצועית מדברת על מעורבות ברמת הפרט, הקבוצה, הסביבה והקהילה.
"בשתי הרמות הראשונות מדובר בעיקר על אנשי מקצוע שיכולים לתת לאדם כלים שיעזרו לו לשפר את יחסיו החברתיים ולרכוש חברים חדשים. ברמה הסביבתית חשוב להסיר מגבלות ניידות על ידי הוזלת תעריפי התחבורה הציבורית, למשל. חשוב גם ליצור רשת של מתנדבים שיבקרו בבתים ולתגבר את מספר מרכזי היום והמועדונים החברתיים, שמספקים מקום מפגש ופעילויות משותפות.
"יש לציין שפעילות חברתית אפשרית היום גם במסגרת הבית. אדם יכול ליצור קשרים חברתיים באינטרנט, ויש לזה כוח מאוד גדול. אנשים מבוגרים לא פעם מתאהבים בסיוע אתרי הכרויות או באמצעות השתתפות פעילה באתר רשת חברתית, ובאפשרויות שהם מציעים, וחשוב, לשם כך, להנגיש את הטכנולוגיה גם להם".