הרבה לפני שהתוכנית "האח הגדול" התחילה בשידורה הראשון, היה ברור שהולך להיות כאן משהו אחר. הפרומואים פמפמו לנו בכל הזדמנות על הוילה ההיא, אי שם בירושלים, בה יחיו 16 אנשים זרים עד לאחרון שיישאר עומד ושפוי 107 יום לאחר מכן. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שיש בחוויה האנתרופולוגית הזו את כל המרכיבים למפלצת רייטינג .אולם, בהתחלה, לא באמת זיהינו אותם. מה שכן ראינו היה חבורה של אנשים שלא מפסיקים לחשש, להתלחשש, לאכול ובעיקר לאתגר את יכולותיהן הלא ממש קוסמיות של המיטות המתכווננות.
אך ככל שנקפו הימים והברירות האחרות שהציעו לנו בטלוויזיה נעו בין בחירות באמריקה, פיגועי טרור בהודו ושידורים חוזרים של סיינפלד, לא מעט מאיתנו התוודע ולימים התמכר לערוץ 20 של HOT, ערוץ שסיפק לנו הצצה חוקית לנבכי ליבם של זרים מוחלטים במשך 24 שעות ביממה. עד מהרה, היה ברור שאין אדם שלא שמע על הפרידמנים המתים, הבובלילים, נמו, ברבאבא ושאר הנפשות הצבעוניות.
עם זאת, אין ספק שמי שהותיר את חותמו המובהק ביותר בבית "האח הגדול" כבר מהיום הראשון הוא המתמודד המבוגר בחבורה, יוסי בובליל. כרטיס הביקור שבחר בובליל להציג בפנינו היה: "אני דורבן שיודע לקלוע בזמן". עם הזמן, קיבלנו ארסנל רחב של ציטוטים שחדרו לשפת היומיום שלנו נוסח "הצחקת אותי ואין לי כוח לצחוק", "תזכיר לי את מי אתה מזכיר לי" והבלתי נשכח: "אצלי הדמעה בוכה על דמעה". יש שיקראו לזה חוכמת חיים, יש שיאמרו דמיון מאוד מפותח, אך בעגה המקצועית קוראים לזה רעיונאות. קופירייטינג אם תרצו. בין אם זה משעשע אתכם ובין אם לאו, בובליל בדרכו המאוד ייחודית ממציא שפה, ניב, סלוגנים. הוא לעד ינסה להתחכם וימעט לדבר ישר וברור. בכל פעם שהוא נכנס לשיחה צפופה עם "האח הגדול", הוא ירביץ תורה בשפה העברית, ישבש אותה, או יעשה שימוש במטאפורות רבות, חלקן הזויות, השאר הגיוניות באופן חלקי. אך מה שבטוח, בדומה לדרישות התחום שנקרא קופירייטינג, אי אפשר לקחת את היצירתיות המתובלת בהרבה מאוד הומור וחריזה מאדון בובליל. ובעוד שקופירייטר טוב צריך למכור לנו מוצר ולשכנע אותנו שזה הדבר שאנחנו חייבים לעצמנו, בובליל מוכר לנו את מה שהוא מכיר הכי טוב – את עצמו. האם אנחנו מעוניינים לקנות את זה? לא בטוח.