מתנדבת משמר אזרחי בהאיטי.
את מה שראינו כולנו מבעד למסכי הטלוויזיה. את מה שקראנו בעיתונים ובאתרי האינטרנט. את מה ששמענו באתרי הרדיו השונים את כל אלו חוותה ד"ר רויטל היברט באופן אישי בהיותה מתנדבת המשמר האזרחי היחידה בקבוצה של שבעה שוטרים ובקרב משלחת צה"ל הגדולה שנשלחה לסייע לתושבי האיטי לאחר רעש האדמה הנוראי שפקד את המדינה האומללה הזו.
יומיים לאחר רעש האדמה,יומיים שבהם חלחלה ההבנה לעוצמת הטרגדיה.יומיים שבהם החלו להתארגן כוחות חילוץ והצלה מכל העולם ובניהן ישראל לסייע למיליוני התושבים בהאיטי.יומיים שבו החל להתארגן כח משטרתי איכותי ומקצועי מהמחלקה לזיהוי פלילי. בתוך אותם יומיים קיבלה ד"ר היברט שיחת טלפון מרב פקד אורי ארגמן ראש יחידת זיהוי חללים.שאלתו הייתה קצרה ועניינית:"צריכים אותך בהאיטי.יכולה להתנדב ולהצטרף למשלחת שלנו?".לד"ר היברט המתנדבת למשמר האזרחי ביחידת רופאי השיניים מזה עשר שנים הייתה תשובה אחת ברורה.
ביום חמישי של אותו שבוע החלה ד"ר רויטל היברט את טיסתה להאיטי.טיסה ארוכה וממושכת של חמש עשרה שעות.טיסה שחברו לה אנשים שבאו לסייע לתושבי בירת האיטי.
את ד"ר רויטל היברט פגשתי בירושלים. כך היא מספרת :"נחתנו בשדה תעופה שלא תיפקד לחלוטין.מגדל הפיקוח אויש על ידי אמריקאים.לא הייתה כמובן ביקורת דרכונים, לא היו שוטרים, לא היה סימן לסדר המקום.ישבנו וחיכינו לצד המטוס בעוד החילוץ מעביר ציוד ואנשים למגרש הכדורגל המקומי שבו הוקם בית החולים של משלחת צה"ל.שישי בערב ואנו בדרכנו לבסיס.בנסיעה רואים את מדדי ההרס הנוראי.עיי חרבות בכ מקום, חלק מהכבישים חסומים, מראות שראיתי בסרטים על מלחמת העולם השנייה.הרס בכל פינה ואזור. אזור שנראה לאחר הפצצה מסיבית וממושכת.ראינו עשרות אלפי אנשים נעים ממקום למקום.ללא מטרה, ללא תכלית ,ללא תקווה.אנשים דמומים ושקטים.אפשר היה לשמוע את השקט הנוראי בעיר הבירה.שקט שהוא כה זועק.לעולם לא אשכח את צעידת האנשים הללו שעולמם חרב עליהם בדקה.אנשים שאיבדו את יקיריהם במחי יד נעלמה."
מגרש הכדורגל היה שומם.חושך מוחלט שרר במקום.מקום ללא מים, ללא חשמל, ללא אוכל.מקום ללא תקשורת ללא כל סימני המאה העשרים ואחת. מקום שחזר לימי הביניים אם לא למטה מכך.אט אט החלה ההתארגנות והקמת בית חולים השדה.כבר למחרת בבוקר החל בית החולים לפעול ולקבל פצועים.
"פחדת" שאלתי."לא היה לי זמן לפחד" היא ענתה."המצב היה בתחילתו הזוי לחלוטין,הזוי עד כדי אבסורד.מעין מצב שבו הקדמה נעצרה ונסוגה אחורה.מצב שבו איתני הטבע הם השולטים.במצבים שכאלו אין מקום לפחד.רק מקום לתהיות עלינו בני האדם.על גורל ועל עוצמתו של הטבע.זה אינו זמן לפחד,זהו הזמן לסייע,לעזור להיות אנושי במובן הכי חיובי ועמוק של המילה".
בשבת בבוקר התחילה קליטת הפצועים.הם הגיעו לאיטם,בשקט ובחינה.שמעו של בית החולים המשוכלל ביותר בהאיטי החל להגיע לידיעת התושבים.הפצועים הגיעו בכוחות עצמם.חלקם הגיעו על ידי קרובי משפחה בריאים.כל פצוע התקבל.כל פצוע טופל.ד"ר היברט השתמשה בידע הרפואי שלה כדי לסייע בבית החולים.סיוע רפואי וסיעודי לפצועים הרבים.
תפקידה הראשוני והמוגדר היה לסייע בזיהוי גופות חללים של תושבים זרים שהגיעו או שהו באי.במהלך פעילותם נדרש הצוות המשטרתי לסייע בזיהוי גופות של שני זוגות הולנדים ושלוה ילדים מאומצים.רק לצוות משטרת ישראל הי ה את הידע,הניסיון,המקצועיות והיכולת לזהות בוודאות את החללים לפני קבורתם בהאיטי.חלק מהותי מהזיהוי התבסס כל ראיות דנטאליות שהביאו לזיהוי מדעי מושלם.
באותו שבוע החלה רויטל לנתח תוך כדי שהיא מסייעת לרופאים האחרים בבית חולים השדה.היא ניצלה את כישוריה כרופאת שיניים כדי לנתח לסתות ושיניים של נפגעים ברעש האדמה.לא חסרו רגעי חסד.רגעים של התרגשות וסיפוק.כמו אותה ילדה אומללה ששהתה חמישה ימים לא אוכל מאחר פיה נשבר.יום לאחר הניתוח המוצלח ראתה רויטל את הילדה אוכלת פרוסת לחם וריבה.לראשונה לאחר שישה ימים של צום כפוי.
ד"ר רויטל היברט הייתה רופאת השיניים הזרה היחידה במקום.בבית החולים מצאו מקום לכישוריה המקצועיים כרופאת שיניים וכבעלת יכולת זיהוי חללים בשיתוף עם אנשי המשטרה שבמשלחת.
בזמן שהותה של המשלחת בהאיטי היו עוד ארבע רעשי אדמה.כולם לפנות בוקר."זה היה מפחיד למדי" היא מספרת "הצלחנו לחוש ולו במעט את שחוו תושבי האיטי.את תחושת האין אונים,אפסות האדם מול איתני הטבע.אנחנו לא דיברנו,לא הוצאנו הגה.הפצועים צעקו.הם היו בחרדה,חרדה אמיתית של נפגעי הרעש.פצועים והרוגים מאותו רעד מחריד שהרג כמאתיים אלף איש תושבי המקום."
אני יושב מולה.אישה קטנת קומה וגדולת נפש.אישה שהחליטה שטובת הנפגעים חשובה מטובתה האישית.מתנדבת משמר אזרחי אשר בנה גויס שלושה ימים לפני כן לצה"ל והיא בחרה בדרך האלטרואיסטית של סיוע לאחרים ולא טובתה האישית והאינסטינקט האימהי שבה.
הפקתי לעצמי שתי תובנות עיקריות מסכמת ד"ר רויטל היברט:
התמיכה הקבוצתית היא החשובה והמהותית.האדם הוא יצור חברתי הנזקק להיזון חוזר ולתמיכה במצבי אי וודאות ולחץ.זה המקום שבו האדם נזקק לכל סיוע שיכול לקבל.
התובנה השנייה נוגעת לערך ההתנדבות.אף פעם אין זמן טוב לעזוב במפתיע את שגרת החיים.השגרה חזקה מאיתנו,היא המכתיבה לנו את מסלול החיים שלנו.צריך את הכוח, התעוזה והנכונות לעזוב ולחוות דברים מהותיים שבניהם ניתן למנות את העזרה לזולת.
חשוב לד"ר רויטל היברט לציין ולהדגיש שפעולת ההתנדבות של רופאי השיניים במסגרת המשמר האזרחי היא בסגנון זה.כל פיגוע או אסון המוני מחייב את רופאי השיניים המתנדבים להפסיק את שגרת היום יום, את העבודה את השגרה ולהירתם למשימה הקשה של זיהוי חללים.משימה המסייעת לקרובי המשפחה להפסיק לחיות באי וודאות ולהקל ולו במעט על הסבל הרב שלהם."אף פעם זה לא זמן טוב להתנדב, אבל תמיד זה המן הנכון" היא מסכמת.
סגן ניצב, ד"ר אבי זלבה
דובר אק"מ