על אף התחושה המוטעית שהדת היהודית מתנגדת באופן נחרץ להפלות באשר הן, הרי שעיון בכתבי הקודש ועל פי דעת פוסקים דגולים מדורות קודמים לא כל הפלה היא אסורה בתכלית האיסור ויש מקום לדיון בנושא.
מובן שהראיה ההלכתית בנוגע לביצוע הפלה אינה חיובית ובשל קדושת החיים מצווה על האם לשקול זאת שוב ושוב בטרם תפיל את עוברה, אולם כאמור, ישנם מקרים שבהם הפלה היא אינה בבחינת חטא בל יכופר.
למעשה, לדעת פוסקים מסויימים יש מקרים שבהם ביצוע הפלה היא מצווה הלכתית ולדעתו של רבי משה בן מימון (הרמב"מ) שנודע כרופא וכרב חשוב בספרד של ימי ערב הגירוש מצווה על האם לבצע הפלה במידה וההריון מסכן את חייה.
הדיון לגבי הפלות החל רק לאחר תקופת המקרא ולמעשה לא ניתן למצוא בכל כתבי הקודש העתיקים אזכור להפסקת הריון מלאכותית.
בתקופות מאוחרות יותר החל הדיון בסוגיה (אולי מכיוון שרק בתקופות מאוחרות יותר זה נעשה לאפשרי מבחינה טכנית) ומאז ועד היום הדעות לגבי חוקיות ההפלות מבחינה הלכתית חלוקות.
בניגוד לדתות מונוטאיסטיות אחרות כמו הנצרות והאיסלם אשר אוסרות בריש גלי ביצוע הפלה, רבנים שונים מתירים לבצע הפלות בתנאים מסויימים.
זרם גדול ביהדות החסידית מאמין שבמידה שהאישה זקוקה מאוד להפלה מבחינה רפואית או נפשית, ועל אחת כמה וכמה כאשר ידוע לה שהעובר פרי בטנה עומד לצאת לאוויר העולם כשהוא סובל ממום קשה, היא רשאית לבצע הפלה.
לעומתם, רבנים אחרים וחשובים לא פחות פסקו בעבר שאין לבצע הפלה גם במקרי קיצון כאשר קיים סיכון לחייה של האם ושחייה של האם לא שווים יותר מחיי הולד ועל כן אין להמיתו.
הזרם המשיחי והקבליסטי ביהדות גורס שהעובר הוא חפץ חסר חיים עד לראשיתו של החודש השלישי להריונה של האישה, אז, על פי האמונה, נופך בו הקדוש ברוך הוא רוח חיים והא חדל להיות חפץ ונעשה לישות בשר ודם שעלולה לסבול מכאב ולחוש צער.
כל הזרמים מסכימים על כך שאיסור ההפלות אין מגיע מהתורה (מן דאוריתא) וכל אחד מהפוסקים מנסה להשליך את חוקי ההלכה על המקרה לפי דעותיו, ידיעותיו ואמונותיו