חיזיון תעתועים או מציאות?
מציאות או דימיון מתעתע?
בכולנו נמצא אותו אני שאינו מסופק מעצם קיומו.
אני שאינו מקבל את גורלו באשר הוא, ומתכחש ל - DNA שמייצר את עצמו מתוך עצמו.
בכולנו אותו אני שרוצה לחיות את אשר לאחר.
כולנו רוצים לחיות חיים של אחרים.
מהי הנקודה שכל הרצונות שלנו לחיקוי קיומו של האחר הופכים להיות פתולוגיים?
הפתולוגיה מגשימה את עצמה בנקודה שבין הרצון לחיות את החיים על פי האחר או "סתם" נסיון לחקותו תוך שמירת זהות פנימית שלנו, לבין אותה נקודה שבה היש הקיומי שלנו הופך ליש מתחזה. בפתולוגיית המתחזה אנחנו מאבדים את הקשר ואת הזהות לעצמיותנו והופכים להיות זהות של מישהו אחר. יש הזדהות עם זהותו של האחר עד כדי לבישת אופני יישיותו, אהבותיו, שנאותיו ואף מלבושיו, ומנכסים זו לנפשנו, לחיינו אנו. ההתחזות במקרה זה חולה ומסוכנת. שכן המתחזה מאבד קשר אישי עם מאווייו, רצונותיו, רגשותיו וחי בתסריט הקשור בעולמו של האחר. אדם זה הופך להיות מסוכן לו ולאחרים. המתחזה הוא אדם מסוכן. הוא פועל מתוך מערכת רגשנויות שקשורה בחיקוי ללא קשר לעצמו, ומאבד את הקשר עם עולמו הפנימי. דרכו סלולה למעשה רמייה, מעשה שקר, מעשה רע, שכן דרכו אינה דרכו, אלא הוא פועל בתוך שדה ההתחזות. בשדה זה פועלו הוא ללא בקרת האני, ללא הכרה של טוב ורע. המניע הוא רצון להיות ה"אחר", מתוך תחושת נחיתות לאני שלו.
הו, מה אכזרית דרכו של המתחזה.
(נכתב במקור בבלוג של ריקי שחם)