כמעשה טוב – מעשה שיוצא מהלב
אלונה לא היתה מסופקת. היא עבדה מהבית, כמעט לא ראתה אנשים והתקשורת היחידה כמעט שהיתה לה היתה עם אמא שלה, עם בעלה ("האיש שלי", כפי שקראה לו) ועם שלושת ילדיה. היו לה חברות בעבר, אבל היא לא הצליחה לשמור איתן על קשר. כולן נעלמו, בלי שום סיבה נראית לעין, והיא הרגישה שזה משהו בה, שלא מאפשר לה להיות מי שהיא היתה רוצה – אישה שמחייכת רוב הזמן, מוקפת חברים, ושיכולה להגיד בפה מלא, שהיא אוהבת את החיים.
"נסי לתת מעצמך קצת", אמרה לה אמא שלה. "תעשי הרבה מעשים טובים, ותראי איך זה ישנה לך את החיים".
"אבל אני נותנת מעצמי!", היא מיד התגוננה. "רק בשבוע שעבר כתבתי לנועה ברכה לרגל יום ההולדת של בעלה, והיא ממש שמחה ולא הפסיקה להודות לי, אבל אחר כך נעלמה. לא שמעתי ממנה מאז.
"את יכולה לתת ולא לצפות לתמורה?" שאלה אמה.
השאלה נשארה בחלל האוויר.
צבעו של אותו לילה היה לבן.
למחרת החליטה אלונה לנסות.
היא אפתה עוגה יפהפייה ונסעה למחלקת ילדים בבית החולים הסמוך למקום מגוריה. האושר והחיוכים שהיא קיבלה מהילדים, והוקרת התודה של האחיות במחלקה מילאו לה את הלב.
משם הלכה לבקר דודה שפעם היתה בת בית אצלה, והיום כבר מבוגרת ונמצאת בבית דיור מוגן. למרות שהדודה כבר לא במיטבה ושזיכרונה כבר מתחיל לבגוד בה – את אלונה היא זיהתה מיד. "הריח שלך לא השתנה", אמרה אחרי החיבוק החזק שנתנה לה. כשאלונה יצאה משם היא קיבלה חיוך גדול והמילה האחת שאמרה לה הדודה לפרידה ליוותה אותה במשך כל היום: "תודה...".
התחנה הבאה שלה היתה בית קפה במרכז המסחרי שליד ביתה, שמעסיק אנשים עם צרכים מיוחדים. לאחר ששתתה כוס קפה ואכלה פרוסת עוגה שהעצימה את ההרגשה הטובה שכבר היתה לה, נתנה טיפ גדול לבחור שפינה את הכלים משולחנה. את האושר שהיה לו בעיניים אי אפשר היה לתאר במילים.
כשחזרה הביתה, עייפה אך מרוצה, צלצל הטלפון הקווי. "איפה היית?" נשמע קולה המודאג של אמה. "לא ענית לי כל היום לטלפון, כבר כל כך דאגתי!".
"אמא...", אמרה אלונה. "צדקת כל כך. מעשה טוב אמיתי הוא מעשה כזה שיוצא מהלב ולא שנעשה מתוך ציפייה לתמורה. היום עשיתי כל כך הרבה דברים בלי לצפות לשום דבר, וקיבלתי כל כך הרבה בחזרה...".
"אני כל כך שמחה", אמרה אמא. "את בדרך הנכונה. תמשיכי ככה ותראי איך ישתנו לך החיים. תמיד שאלת אותי איך שזה שכל כך אוהבים אותי ושיש לי כל כך הרבה חברים, ותמיד אמרתי לך שזה פשוט כי אני לא עושה חשבונות, ונותנת בלי לצפות לקבל. את תמיד חשבת שאני עושה את זה מתוך אינטרס כלשהו. אולי עכשיו את סוף סוף מבינה את ההבדל".
"מבינה לגמרי" אמרה אלונה, ועיניה כבר החלו להיעצם. לא היה לה ספק: הלילה היא תישן כמו תינוקת.
הדבר הראשון שעשתה כשקמה היה לקחת את היומן שלה ולכתוב: "פשוט תודה על המתנה המיוחדת הזאת שניתנה לי. מתנה מעצימה שקוראים לה נתינה".
רוצות עוד
הקליקו כאן
http://lp.vp4.me/nbrs