מדיניות המשטר הנאצי כנגד היהודים טרם החלת הפתרון הסופי.

תוכנית ניסקו, לובלין.

ב-21 בספטמבר 1939 שלח ריינהרד היידריך אגרת אל מפקדי עוצבות המבצע, באגרת פורסמו מספר הנחיות אל הקצינים בשטח, ההנחיות כללו בין היתר: הקמת מועצות יהודיות, שיתוף פעולה עם המנהל האזרחי בשטח וריכוזם של היהודים בקהילות גדולות ליד פסי רכבת "לאור המטרה הסופית".

בהמשך לדבריו של היידריך, ב-17 באוקטובר 1939 נאם היטלר בפני קבוצה של קצינים נאצים, במהלך נאומו סקר בפניהם את חזונו העתידי לגבי שטחי הרייך החדשים, רצונו של היטלר היה לטהר את אותם שטחים מיהודים, פולנים ואספסוף. המקום אליו ישלחו הוא שטחי הגנרלגוברנמן, מקום זה ישמש כמזבלה להשלכת קבוצות האוכלוסייה האלה. בנאום זה ניתן לראות את כוונתו של היטלר לטיהור האזור הארי החדש מיהודים.

באוקטובר 1939 ההנהגה הנאצית התרכזה בעיקר בגירושם של היהודים משטחי הרייך במטרה לטהר את כל השטחים הגרמניים מיהודים. התוכנית הראשונה שנבנתה בהתאם לכך, היא תוכנית שמטרתה הייתה לרכז את כל היהודים בתוך שמורה ממזרח לנהר הוויסלה באזור לובלין, הסיבה העיקרית לתוכנית זו הייתה השלטת הגרמניות בשטחים המסופחים במזרח, ולשם כך היה דרוש להעביר את האוכלוסייה המקומית שכללה לא רק יהודים אלא גם פולנים.

התוכנית להקמת שמורה יהודית באזור לובלין הייתה חלק מתוכנית גדולה יותר שנועדה לגרש את כל היהודים והפולנים משטחי הרייך ולהביא במקומם את ה"פולקסדויטשאה"- גרמנים אתנים או מתיישבים גרמנים מן הרייך. על התוכנית הזו הופקד ב-7 באוקטובר היינריך הימלר שעמד בראש הגוף "נציבות הרייך למען חיזוק הגרמניות".

על גירושם של היהודים אל אזור לובלין הופקד אדולף אייכמן, מומחה של היידריך לענייני יהודים ופינויים. מטרתם הראשונית הייתה לגרש כ-70,000-80,000 יהודים אל מעבר לנהר הויסלה, יחסית לכמות היהודים שחיו באותה תקופה בשטחי הרייך מדובר בכמות מזערית, הסיבה לכך נעוצה ברצונם של הנאצים לצבור ניסיון לקראת גירוש מאסיבי יותר של יהודים בעתיד.

הגירוש החל באוקטובר 1939, האזורים ממנו גורשו היהודים כללו את וינה, אוסטרבה וקטוביץ. הוגלו כמה אלפי יהודים אך לאחר ימים אחדים, הגירוש הופסק. הסיבות להפסקתו נבעו בשל קשיי תחבורה, צבא גרמניה היה זקוק למסילות הברזל כדי להעביר כוחות מפולין אל חזית המערב, ובכך לא היה בנמצא דרך להעביר את היהודים לאזור לובלין. בנוסף גורשו עוד כ-1800 יהודים מגרמניה בפברואר 1940 אך לאחר מכן פסקו הגירושים לניסקו.

התנאים ששררו במקום אליו הגיעו אותם אלפי יהודים, היו בלתי נסבלים, המגורשים התגוררו בצריפים או אצל משפחות יהודיות מקומיות. תת התנאים שבהם חיו אותם מגורשים היו בהתאמה למטרתם הסופית של הנאצים בתכנית זו והיא לגרום ליהודים למות מוות טבעי בעקבות תנאי המחייה הקשים. אודילו גלובוצניק ששימש כמפקד הס"ס והמשטרה באזור לובלין מחזק טענה זו באמירתו  ב-16 בפברואר 1940 "היהודים המפונים יאכילו את עצמם ויקבלו סיוע מבני עמם, ואם זה לא יצליח יש להניח להם למות ברעב".

גישתו של גלובוצניק מצטרפת אל רצונם של הגרמנים להיפטר מן הבעיה היהודית במהירות האפשרית, לני יחיל מציעה כי הנאצים סברו שהשטח אליו יגיעו היהודים בלובלין הוא שטח ריק ומעצם היותו חסר כל משאבים לא יתאפשר להם לשרוד באזור זה זמן רב, מושל המחוז שמידט אף מחזק את טענתה של יחיל וטוען כי: "אזור זה המתאפיין באופיו הביצתי, יכול לשמש מאגר ליהודים ופעולה זו עלולה לגרום להשמדת היהודים בהמוניהם".

בנוסף על תנאי המקום הקשים ששררו במחנה ניסקו, מצבם הרפואי של היהודים המגורשים היה קשה, וזאת בשל תנאי הנסיעה הקשים בקור העז, הביגוד הלא מתאים אותו הביאו היהודים והמחלות שנגרמו להם בעקבות הנסיעה הקשה. ולמרות מאמציהם של היהודים המקומיים לעזור למגורשים לא צלח הדבר בידם.

תוכנית ניסקו נכשלה במבחנה המעשי ובוטלה באופן רשמי בעקבות הלחץ אותו הפעיל מושל הגנרלגוברנאמן הנס פרנק. לאחר פגישתו עם גרינג בפברואר 1940 הודיע האחרון כי הוא מתכוון לעצור את הגירושים. תוכנית ניסקו נכשלה, והניסיון לרכז מספר רב של יהודים בשטח ליד לובלין לא צלח. וזאת מטעמים טכניים, אייכמן התקשה להעביר כמות גדולה של יהודים אל השטח המיועד, גם חוסר התנאים הבסיסיים גרמו לביטולה של התכנית.

ניתן להסיק ממטרות התכנית כי בתקופה זו,  הנאצים לא שאפו לרצוח את היהודים אלא כיוונו לכך שהיהודים ימותו מוות טבעי בעקבות התנאים הקשים שבהם הם יאלצו לחיות עקב גירושם אל מקומות שבהם ההישרדות היא קשה, טענה זו מתנגשת עם הגישה האינטנציונליסטית  שהתפתחה בשנות השבעים. הוגי הגישה מאמינים כי רעיון הרצח השיטתי התגבש במוחו של היטלר בשלב יחסית מוקדם, הביסוס לכך מבחינתם מגיע מהתדרדרות מצבם של היהודים בשנות השלושים לאחר עליית הנאצים לשלטון ומהצהרתו של היטלר ב-30 בינואר 1939 שבה היטלר התבטא בפעם הראשונה על השמדת הגזע היהודי באירופה.

בתחילת הפרק ציטטתי מדבריו של ריינהארד היידריך באומרו כי צריך לבצע את ריכוזם של היהודים לאור "המטרה הסופית". שאול פרידלנדר שמפריך את טענתם של הוגי הגישה האינטנציונליסטית  מציע כי הביטוי "המטרה הסופית" המתואר באגרת הבזק של היידריך, בוודאי קשורה לגירושה של האוכלוסייה היהודית מהשטחים הכבושים בפולין אל חלקו המזרחי ביותר בשטחי הגנרלגוברנאמן באזור לובלין.

תוכנית מדגסקר

עם כישלונה של תכנית ניסקו, החלו חיפושים אחר תוכנית חדשה, מיד בתחילת המלחמה מונה היינריך הימלר לפקד על התוכניות הגזעניות של הרייך ובכללם על תוכניות הגירושים וחילופי האוכלוסין. ב-25 במאי 1940 חיבר הימלר תזכיר: "כמה הרהורים על הטיפול באוכלוסיות זרות במזרח". במסגרת תזכיר גזעני זה, הימלר חפץ להשליך את כל המיעוטים האתניים של גרמניה אל הגנרלגוברנמן ובאשר ליהודים שאף הימלר להגיע לפתרון קיצוני יותר: :" אני מקווה למחוק לחלוטין את המושג יהודים על-ידי האפשרות של הגירה רבת-היקף של כול היהודים למושבה באפריקה או במקום אחר."

הרעיון אותו הגה הימלר לפיו יהיה גירוש מלא של היהודים לאפריקה, עלה עוד במאה ה-19 והופיע בספרות האנטישמית באותה התקופה ואף ב1937 עלה רעיון דומה במסגרת רצונה של הממשלה הפולנית לצמצם את הבעיה היהודית במדינתה אך הגיעו למסקנה כי רעיון זה אינו בר ביצוע, ברם ב-1940 לאחר ניצחונה של גרמניה על צרפת וכישלונה של תוכנית ניסקו הנאצים החלו לתמוך ברעיון ביתר שאת. היטלר תמך אף הוא ברעיון זה מתוך שאיפתו באותה התקופה להעביר את המערכה לאפריקה אך נטש תוכנית זו והחל לדבוק בתכניתו לכבוש את רוסיה.

מבנה התכנית היה אמור להיות פשוט, לאחר תבוסתה של צרפת, האחרונה תוותר על האי מדגסקר לטובתה של גרמניה, האי יופקד בידיו של הצי הגרמני שיבחר לו בסיסים באי, ועל החלק שנשאר מהאי תיבנה מושבה של יהודים שתהיה כפופה ישירות להיינריך הימלר, תכנית זו תמומן באמצעות רכושם של היהודים.

היטלר היה אמביוולנטי בכל הנוגע לתכנית מדגסקר ושינה תכופות את דעתו לגביה, אך למרות זאת  המשיכו ברייך השלישי לפתח תוכניות שונות לקראת שליטתה של גרמניה באפריקה ובמסגרת זו פותחה גם התוכנית לגרש את ארבעת מיליוני היהודים מאירופה למדגסקר בתמיכתו של היטלר. פרנץ רדמכר, האיש שמונה לשמש כמומחה לענייני יהודים במשרד החוץ הגרמני הציע ב-3 ביוני 1940 כי לאחר שגרמניה תוביל את הניצחון על צרפת כדאי לשלוח לפחות חלק ניכר מן היהודים אל מחוץ לאירופה- למשל למדגסקר.

פרנץ רדמכר חילק את העבודה בין המשרדים השונים, משרד החוץ ינהל את המשא-ומתן עם צרפת ועם בריטניה על חוזה השלום וכן עם ארצות אירופה האחרות על הסדרת השתתפותן, המשרד ל'תכנית ארבע השנים' יופקד על תיאום הניצול של רכוש היהודים והמשרד של הפירר יופקד על תיאום ההובלה, יוזף גבלס יופקד על התעמולה מבית, ומשרד החוץ – על התעמולה בחוץ-לארץ, הס"ס יופקד על איסוף היהודים באירופה וניהול השטח החדש שאליו ישלחו היהודים.

ההחלטה על תכנית מדגסקר הורגשה גם בשטחי הגנרלגוברנמן, בניית הגטאות נעצרה, גירוש יהודי לודז' נדחה והרשויות הגרמניות נאלצו להחזיק ביהודים שלהם עד שהניצחון על בריטניה הגדולה יפתח את דרך הים למדגסקר. בקרב היהודים, אדם צ'רניאקוב רשם ביומנו ב-1 ביולי 1940, כי על פי עדותו של איש ס"ס, "המלחמה תיגמר בתוך חודש ימים ואנו כולנו נעזוב למדגסקר".

אדולף אייכמן ששימש כמומחה של היידריך לענייני יהודים ופינויים כמתואר בתוכנית ניסקו, עסק כאן גם במחקר ואף שלח את אנשיו לבצע מחקר במכון הטרופי בהמברוג ובארכיון המושבות בפאריס וכל זאת בכדי לפתור את הבעיות הכרוכות בגירושם של היהודים אל מדגסקר. ועוד בתחילת יולי 1940 נפגש גם עם קבוצה של מנהיגים יהודיים, הטיל עליהם להכין בתוך יממה אחת מסמך ובו רשימה של  שיקולים שצריך יהיה להתחשב בהם בעת הוצאתם של ארבעה מיליוני יהודים מאירופה בתום המלחמה. לדידו של אייכמן ההתייעצות נפסקה כאשר התברר כי המנהיגים היהודים הביעו התלהבות רק לגבי היעד של ארץ-ישראל, שאותו הוציא אייכמן מכלל חשבון באופן מוחלט.

לבסוף לאחר חילוקי דעות משמעותיים בין משרד החוץ לבין הס"ס וכישלונה של גרמניה במערכה על בריטניה בספטמבר 1940 נגנזה התכנית. הילברג טען כי התכנית נגנזה בשל ביטול חוזה השלום עם צרפת, ביטול זה התקיים בעקבות אי סיומן של פעולות האיבה בין גרמניה לבריטניה ולכן תכנית מדגסקר לא יצאה אל הפועל.

גם במקרה זה עדיין לא דובר על 'פתרון סופי' ליהודים למרות השימוש של היידריך במילים 'הפתרון הסופי' כאשר הוא מתאר את התוכניות השונות לגירושם של היהודים ובכללם את תוכנית מדגסקר, יהודה באוור אף טוען כי השימוש של היידריך במילים אלו כאשר הוא דיבר על אותן התוכניות איננה קשורה ברציחתם המאוחרת של היהודים אלא רק לגירושם. באוור מציע בהסתמך על תוכנית ניסקו לובלין וגם תוכנית מדגסקר כי כוונתם של הגרמנים לא הייתה לרציחתם אלא רק לריכוזם במחנה ריכוז עצום במדגסקר. הוא טוען כי היידריך התכוון רק לגרש את היהודים לבזוז את רכושם ולתת להם למות באופן טבעי במחנות.

גירוש היהודים לאחר יוני 1941

כעת לאחר שסקרתי שתי תוכניות שהתרחשו לפני הפלישה לברית המועצות ביוני 1941, אדון בתכנית שהתרחשה לאחר הפלישה. אציין גם כי קיים הבדל מהותי בתוכניות שהגו בכירי הנאצים לפני הפלישה לברה"מ ולאחריה. דן מכמן טוען כי עיקרם של התוכניות לפני הפלישה לברה"מ עסקו בגירוש כפוי של יהודים לשטחים במזרח העומדים להיכבש או שנכבשו כבר ואילו החל מיוני 1941 עסקו התוכניות ברצח שיטתי ומקיף של היהודים.

ב-18 בספטמבר כתב הימלר מכתב למושל מחוז ורתגאו ארתור גרייזר ובו הוא ביטא את רצונו של היטלר לגרש את היהודים מאזור הפרוטקטורט אל לודז', הכוונה הייתה לגרש כ-60,000 יהודים אל גטו לודז'. ב-10 באוקטובר דיבר היידריך על גירוש אפשרי של כ-50,000 יהודים לריגה ולמינסק ולמחנות שנבנו על ידי יחידות איינזצגרופן באזורים של ברית המועצות הכבושה.

המכשולים היו עצומים, למשל בגטו לודז' כבר הייתה תפוסה מלאה ולכן גורשו אליו רק 20,000 יהודים מתוך 60,000 שהיו אמורים להגיע לשם על פי דרישתו של הימלר  והיידריך לא יכל לגרש את כל יהודי הרייך מבלי להתמודד תחילה עם בעיות סבוכות כגון: נישואי תערובת, עבודתם של היהודים במפעלי החימוש הייתה חיונית לצבא הגרמני ולכן גירושם של אותם יהודים ייצור בעיה חמורה בייצור נשק.

התנגדות נוספת לגירושם של היהודים אל המזרח הגיעה מאלפרד רוזנברג, השר לענייני השטחים הכבושים במזרח, ב-13 באוקטובר 1941 התקיימה שיחה בינו לבין המושל הכללי הנס פרנק ובה נאמר לפרנק כי יישובם מחדש של היהודים אינו אפשרי לפי שעה, ולכן הגירוש נעצר לתקופה קצרה.[25]

מסקנות וממצאים

כעת אחזק את טענתי כי אכן לא היה תכנון מוקדם להחלטה לעבור לרצח טוטאלי של יהדות אירופה אלא החלטה זו הבשילה במוחותיהם של בכירי הנאצים החל מסוף שנת 1941למן     תחילת 1942, מהגורמים הבאים: כישלון המערכה בבריטניה, קשיים בלחימה ברוסיה וכישלון התוכניות אותן סקרתי במהלך העבודה. גישתי נסמכת על הגישה הפונקציונלית שהוגיה טוענים כי המשטר הנאצי היה פחות מונוליטי ממה שחשבו וכי פעולות רבות היו תוצר של פעולות מקומיות ואזוריות וללא תכנון מוקדם.

לצורך ביסוס טענתי, בראונינג מצביע על שני מועדים כקריטיים לגיבוש מדיניות הפתרון הסופי, האחד ביולי 1941 כאשר היטלר דחק בהימלר ובהיידריך לערוך בדיקות מקיפות של רעיון 'הרצח ההמוני' ובתחילת אוקטובר 1941 הסכים היטלר לביצוע מדיניות זו, שני התאריכים קשורים קשר ישיר למצב ששרר בשטח באותה תקופה, בקיץ 1941 החל מבצע ברברוסה במסגרתו גרמניה כבשה חלקים נרחבים מרוסיה והשני סתיו 1941 המועד שבו נכנסה ארה"ב אל המלחמה.

סיכום

במהלך קורפוס זה, עסקתי בשלושה מקרי מבחן שונים אותן בחנתי לאור טענות במחקר בדבר תכנונם המוקדם של בכירי ההנהגה הנאצית של הפתרון הסופי. בכל התוכניות אותן סקרתי ניתן להסיק כי לא הייתה מדיניות מוקדמת של השמדה, אלא היא נולדה לאור הנסיבות והאירועים שהתרחשו במהלך המלחמה. בנוסף לכך קיים קשר גומלין בין אי הצלחתן של התוכניות השונות אותן סקרתי לבין התפתחותו של הפתרון הסופי.

במסגרת העבודה דנתי בשתי גישות שונות בחקר השואה הסותרות זו את זו, בתחילה הצגתי את הגישה האינטנציונליסטית, זרם במחקר שפותח בשנות החמישים וחוקריו טוענים כי היטלר ידע כבר מראשית שנות השלושים כי כוונתו היא להשמיד את כל העם היהודי, מנגד הצגתי את הגישה הפונקציונלית, הוגיה גורסים כי לא הייתה מדיניות השמדה מכוונת אלא היא נוצרה במהלך אירועי המלחמה.

במחקר האקדמי כיום סוברים כי ניתן לשלב בין שתי הגישות אותן הצגתי, קיימת מגמה כיום לבצע קשר גומלין בין הפונקציונליזם לבין האינטנציונליזם, מחד לקבל את מעורבותו של היטלר בהכרעה להשמיד את העם היהודי ולתת מקום לרקע האידיאולוגי והאנטישמי של ההחלטה ומאידך להדגיש כי ההחלטה על ההשמדה הייתה רק בגדר פוטנציאל ולא כתכנית מגובשת וידועה מראש.

מכמן, דן, הפתרון הסופי של שאלת היהודים התגבשותו ויישומו: מצב המחקר, בשביל הזכרון, יד ושם, גיליון 42, 2001. ע"מ 8.

פרידלנדר, שאול, שנות ההשמדה, 1939-1945, עם עובד ויד ושם, תל אביב וירושלים, 2007. ע"מ 59.

גוטמן, ישראל, האנציקלופדיה של השואה, יד ושם וספרית פועלים, 1990. ע"מ 1233.