ביאליק, הברכה, זוהר, צנח לו זלזל

ביאליק, הברכה, זוהר, צנח לו זלזל

בעשרות השנים האחרונות, נשמעת הטענה, ששירים רבים של משוררים ישראלים, התיישנו. עיקר ההתייחסות היא לביאליק. האמנם?

הברכה: אחד משירי הדגל של ביאליק, מלומד בכח באוניברסיטאות, ובבתי הספר. השיר מתחיל נהדר, אבל ההמשך, נהיה יותר ויותר מתיש ומיושן. הנה קטע מהשיר

וַאֲנִי בִּימֵי נְעוּרַי, חֶמְדַּת יָמַי,

אַךְ-רִפְרְפָה עָלַי רִאשׁוֹנָה כְּנַף הַשְּׁכִינָה,

וּלְבָבִי יָדַע עוֹד עֲרוֹג וּכְלוֹת וּתְמוֹהַּ דּוּמָם

וּלְבַקֵּשׁ מַחֲבֵא לִתְפִלָּתוֹ,

הָיִיתִי מַפְלִיג לִי כְּחֹם יוֹם קַיִץ

אֶל-מַמְלְכוּת הַשַּׁלְוָה הַנֶּאְדָּרָה –

לַעֲבִי הַיָּעַר.

וְשָׁם, בֵּין עֲצֵי-אֵל לֹא שָׁמְעוּ בַּת קוֹל קַרְדֹּם,

בִּשְׁבִיל יְדָעוֹ רַק הַזְּאֵב וְגִבּוֹר צַיִד,

הָיִיתִי תוֹעֶה לִי לְבַדִּי שָׁעוֹת שְׁלֵמוֹת,

מִתְיַחֵד עִם לְבָבִי וֵאלֹהַי עַד-בֹּאִי,

פָּסֹוַח וַעֲבוֹר בֵּין מוֹקְשֵׁי זָהָב,

אֶל-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁבַּיַּעַר – אֶל-בַּת עֵינוֹ:

הקטע מלא בשפה מיושנת: "גבור ציד". הקטע מאוד מרגיז את הקורא, בעייפותו, ויושנו. הביטויים מיושנים, התוכן כבד ומנותק מהמציאות של ימינו, והתחושה הכללית מייגעת. בנוסף טענה נכונה וידועה, היא שביאליק איבד מכוחו, עם המעבר מהטעמה אשכנזית, לספרדית. אותן טענות נכונות לעוד שיר דגל של ביאליק: "זוהר". לעומת זאת "שירתי", הנודע של ביאליק, שמר על חלק מכוחו, והשיר עדיין נהדר, באמת. הקורא יותר ממוזמן לקרוא את 3 השירים במלואם, באינטרנט, למשל, בפרויקט, בן יהודה.

בואו נסתכל על שיר נוסף של ביאליק:

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם

גם על  הקורא של ימינו, השיר המצוין הזה עובד חזק. הצבעוניות, התנועה, היופי. נכון שיש ביטויים קצת מיושנים בשיר, אבל זה רק קצת מפריע. משהו בשיר עדיין עובד, גם בימינו.

בוא נסתכל על קטע, משיר של משורר בן זמנו של ביאליק, טשרניחובסקי.

את אינך יודעת, מה מאוד יפיפית!
מה זקופות רגלייך,
מה נפלא הקו

פשוט נפלא, והביטוי "יפיפית", נהדר, מהביטויים הראויים בשירה העברית לתולדותיה, שעובר גם בימינו

ניתן לטעון שהבעיה של השירים האלה של ביאליק שהם שירי טבע רומנטים. בואו נסתכל על שיר של ממציא השירה הרומנטית, 100 שנה כמעט לפני ביאליק, הלא הוא ויליאם וורדסוורת'

I WANDERED lonely as a cloud

          I WANDERED lonely as a cloud

          That floats on high o'er vales and hills,

          When all at once I saw a crowd,

          A host, of golden daffodils;

          Beside the lake, beneath the trees,

          Fluttering and dancing in the breeze.

          Continuous as the stars that shine

          And twinkle on the milky way,

          They stretched in never-ending line

          Along the margin of a bay:

          Ten thousand saw I at a glance,

          Tossing their heads in sprightly dance.

          The waves beside them danced; but they

          Out-did the sparkling waves in glee:

          A poet could not but be gay,

          In such a jocund company:

          I gazed--and gazed--but little thought

          What wealth the show to me had brought:

          For oft, when on my couch I lie

          In vacant or in pensive mood, 

          They flash upon that inward eye

          Which is the bliss of solitude;

          And then my heart with pleasure fills,

          And dances with the daffodils.

שיר נפלא שנחשב עדיין לאחד משיאי השירה העולמית לתולדותיה. נכון שוורדסוורת' תמיד היה משורר ראוי יותר מכל משורר עברי, אבל משום מה אין פה התיישנות, איבוד כח ועצימות. אין ביטויים מיושנים, ולמרות שמדובר בשיר טבע רומנטי, אין שום תחושה של התיישנות.

עוד טענה אפשרית, היא שהשריים של ביאליק יותר ארוכים, ולכן מפרכים. יש בזה משהו. בואו נסתכל על שיר קצר של ביאליק.

צָנַח לוֹ זַלְזַל

צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל-גָּדֵר וַיָּנֹם –

כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:

נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה-לִּי וּלְגִזְעִי,

וּמַה-לִּי וּלְשׁוֹכִי?

נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח –

שָׂרְדוּ הֶעָלִים –

יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ

אַרְצָה חֲלָלִים.

אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,

לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי,

בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ

רֹאשִׁי אֶל-כָּתְלִי.

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי

עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –

שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,

לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה

שוב נושא מיושן, מילים מיושנות, וחוויה לא רלוונטית ולא עוברת, בשיר משמים. שיר זה הוא שיר מרכזי בספר המבוא לשירה: מזשיר, של שמעון זנדבק. ספר מצוין, שבעיה עיקרית שלו שרבים מהשירים, הם לא אטרקטיבים. ניתן היה לבחור שירים שמלמדים וגם אטרקטיבים. כל שיר, כמו "צנח לו זלזל" עושה נזק, לאהבת השירה.

הטענה המרכזית במאמר. באופן כללי אין המאמר, מיועד לתקוף את ביאליק. ביאליק הוא משורר קאנוני מרכזי בתולדות השירה העברית, החדשה. ויש הרבה שטוענים שהגדול מכולם, ואולי זה נכון. מטרת המאמר היא גם לא לטעון שביאליק התיישן. מטרת המאמר היא לחשוף את קובעי מערכת החינוך, והשולטים בעולם השירה, שלא אכפת להם, מהתלמידים והקוראים. הם אינם מבינים שאסור ללמד שירים שהתיישנו, או סתם שירים לא אטרקטיבים.

ישנם מספיק שירים ומשוררים, כמו שהדגמתי שלא התיישנו, גם בני ימינו, וגם מהעבר. בעיקר מהעבר. גם ביאליק, בשירים שלו שלא התיישנו.

טעותה של האקדמיה: שוב, ביאליק,, נבחר למאמר, רק כמקרה מבחן, לטעות מאוד גדולה של האוניברסיטאות בפרט, והגורמים המובילים בעולם השירה בכלל. לטענת האקדמיה, אכן, זה נכון, שלציבור, אין שום ענין בשירה, ב 35  השנים האחרונות. אבל טענתם השגויה היא שאי אפשר להציל את המצב.

האוניברסיטאות מלמדות שירים אלה של ביאליק, וגם דוחפות, את השירים לתכנית הלימודים של בתי הספר. בד"כ השירים נדחפים על ידי מרצים וקובעי תוכן, מבוגרים מאוד, שאיבדו את המגע עם התלמיד, והקורא.

לדעתי קיים סיכוי רב להחזיר את ציבור הקוראים לשירה. אם ייבחרו בקפידה השירים האטרקטיבים ביותר (וגם ראויים מבחינות אחרות). נעשות טעויות רבות, המרגיזות ומרתיעות את הקוראים. גם כשדנים לדוגמא במושג המטאפורה, אפשר לבחור דוגמאות אטרקטיביות בלבד, יש מספיק. לפני מספר שנים לאתר האינרטנט במה חדשה היו מאות אלפי קוראים ביום. האתר נהנה מפופולריות מדהימה. צעירים נשמו שירה. כלאמר יש סיכוי לשירה.

אבל גם אם נניח לרגע שהאקדמיה צודקים, ואין סיכוי לשירה, בעתיד הנראה לאופק. הרי מדובר לא במקרה של 0 או 1, נכון שהשירה כרגע קרובה ל 0. אבל אפשר להניע אותה לפחות קצת לכוון ה 1. למנוע גוויעה מוחלטת של התחום בישראל.

ללא קוראים, גם האקדמיה בשירה תחלש מאוד. לא יגיעו סטודנטים, ובטח לא סטודנטים מוכשרים. התלמידים בבתי הספר, ימשיכו לפתח שינאה, לשירה.

בקורסים השונים בשירה עברית, חלק גדול מהשירים, המלומדים, אולי מלמדים משהו חשוב, אבל כשלעצמם, לא אטרקטיבים. הדבר מבעס את הסטודנטים, ותלמידי בית הספר, שאמורים, מחר אולי ללמד אחרים, להיות עורכים, או אולי אפילו משוררים. עובדה, פחות סטודנטים נרשמים לקורסי שירה. שירים לא אטרקטיבים וכנראה "חשובים", מפורסמים בעיתונים, וגם עדיין מלומדים בבתי הספר, וכו'.

הפנץ ליין של המאמר. אין ללמד לעולם, או לפרסם בעיתונים, וספרים, שירים לא אטרקטיבים, משום סיבה!