משלח בינלאומי אינו אחראי לאיחור של כעשרה ימים בהגעת משלוח לישראל

בית המשפט קיבל את טענתו לפיה הוא לא היה מודע לדרישה לפיה מועד ההטענה יהיה עד ליום 25.2.09 ולא התחייב כלפי היבואן על מועד הגעת הטובין לישראל, על זמן הפלגה ו/או על מועד הטענתם בחו"ל. בית המשפט דחה את טענת היבואן ולפיה בפנייתו הראשונה צוין כי המשלוח דחוף, וקיבל את עמדת הסוכן לפיה המילה דחוף אין די בה ומכאן ועד התחייבות הסוכן לזמני הובלה ספציפיים המרחק רב, שכן ציון המילה דחוף הינו דבר שבשגרה.

בית המשפט קיבל את טענת הסוכן לפיה הוא שימש בפרשה אך ורק כגורם אשר תיאם וארגן עבור היבואן את ביצוע כל הפעולות הלוגיסטיות הכרוכות בקליטת המטען בישראל, שחרורו מן הנמל והמכס בישראל, וצינור להעברת תשלום עבור כל נותני השירותים [מוביל ימי/יבשתי/עמיל מכס]. בית המשפט קבע כי הסוכן היה שלוחו של היבואן לתיאום ההובלה, ולא ניתן לטעון כלפיו לנטילת אחריות של משלח מוביל. כמו כן נקבע כי לא הוכחה כל התרשלות של הסוכן שגרמה לאיחור בהטענת המטען.

בית המשפט קבע כי זה פעל כמשלח ימי מסוג NVOCC (משלח – מוביל) הנושא באחריות חוזית כלפי בעלי המטענים השונים שאוחדו במכולה, להוביל מטעניהם לנמל היעד (כמעין מוביל ללא אנייה). בין אם נלמד מעמדו של המשלח – מוביל מהוצאת שטר מטען על ידו, ובין אם הוא נגזר ממהות הפעולות אותן מבצע, הרי בשתי החלופות בנסיבות אלה הינו משלח – מוביל שכן,  הוא זה שתיאם ההובלה ובחר את זהות המוביל הימי, אסף את המטען, המכיל את המטען במכולה, והנפיק שטר מטען עליו הוא חתום. בית המשפט ציין כי על אף שלא הוצב על ידי היבואן תאריך יעד סופי להגעת מטען, אין זאת אומרת שיכול המשלח הבינלאומי להתרשל ונושא הוא באחריות לאיחור שנבע מההמכלה המאוחרת שגרמה להגעת המטען באיחור.

מאידך נקבע כי על פי רוב לא ניתן להתחייב על יום הגעה מדויק, ומכל מקום התחייבות כזו של המשלח הבינלאומי וסוכנו לא ניתנה (לא לעניין תאריך יעד סופי להגעת המטען ולא לעניין משך ההפלגה), ומדובר באיחור בן 9 ימים לכל היותר. במקרה שלפנינו לא מצא בית המשפט פגם בפעולת המשלח הבינלאומי ונקבע כי הוא פעל בסבירות ובאמצעות תיאום כלי שייט חלופי מול המוביל הימי, כדי להקטין משך האיחור  שנבע מכוח עליון של שביתה בנמל מרסיי.

בית המשפט קבע כי אחריות המשלח בחו"ל שהינו מסוג משלח מובילהיא אחריות אישית מוגברת, והדגיש כי אם פעל המשלח-המוביל בנסיבות של זיוף או מרמה, נשמטות ההגנות המוקנות לו בפקודת הובלת סחורות בים, אין הוא זכאי להסתמך על הפקודה, ואחריותו חוזרת ונקבעת לפי אחריותו של המוביל הציבורי שנהגה קודם לפקודה, והנה אחריות מוחלטת.

אלא שבמקרה זה כאמור,  המטען הגיע בשלמותו, אין טענה כי נפגם, ולא ניתנה התחייבות לתאריך הגעה או משך הפלגה. בית המשפט תהה האם יש אחריות מוחלטת גם לאיחור בן ימים ספורים בהטענת המטען, שיסודו בכוח עליון של שביתה? ועל כך השיב כי הדין צריך להיות כי לכל היותר נתפס המשלח בחו"ל על מצג השווא שיצר לפיה הוטען המטען ב-25.2.09 על האניה שרלוט בורכרד ועובר אליו הנטל לבאר פשר האיחור בהטענה. במקרה הנוכחי, המשלח הוכיח כי האיחור נבע מכח עליון וכי פעל בשקידה סבירה לקצר את משך האיחור באמצעות הטענה על אוניה אחרת באופן שקיצר את זמן ההגעה.

לכן בסופו של דבר התביעה נגד המשלח וסוכנו נדחתה, והיבואן חויב בהוצאות של 11,000 ש"ל לטובת הסוכן בישראל בלבד. בית המשפט קבע כי למרות שהתביעה נגד המשלח בחו"ל נדחית, בנסיבות העניין אין לפסוק לטובתו הוצאות משפט.

*           *           *