קרמיקה ישראלית

קרמיקה פלסטינית ארצנו הקטנה התברכה בכשרונות יצירתיים בתחום הקרמיקה.לצד המפעלים: חרסה, לפיד, פל-קרמיק,אבנית, בית-היוצר וברור-חייל, עסקו גם קרמיקאים עצמאיים בייצור כלים מדהימים ביופיים. אזכיר כמה מהשמות של חלוצים בתחום: הדויג' גרוסמן, חווה סמואל, נחמיה עזז, ג'ניה ברגר, אהרון כהנא, צבי גלי, ג'ין מאיר, פנינה זמיר-עמיר, גדולה עוגן, יעל גורפינקל והאחים ע טאללה. הללי ועוד, בתחילת המאה ה-20 התקיימה בארץ-ישראל מסורות פלסטיניות של עיצוב קרמי פונקציונלי, שכללו עיצוב כדים וכלים אחרים מחומר מקומי, שנשרפו בשרפה בטמפרטורות נמוכות וללא שימוש בעיטורים או בגלזורות. פינוי דירה
לצד יצירה באובניים, שהתנהלה בעיקר באזורים עירוניים ועל ידי גברים, התקיימה מסורת של בניית יד של כלי בישול או כלים אחרים מסלע חרסיתי מעורב בקש או חצץ. כלים מאזור השומרון ומאזור רמאללה התאפיינו בעיטור העשוי פיגמנט אדום של תחמוצת הברזל שמקורו בבקעת הירדן.[2] מסורת נוספת התקיימה באזור עזה והתאפיינה ביצירתם של כלי חרס שחורים.[3] במהלך המאה, החלו מסורות אלה להיפגע ולהתמעט בעקבות מגמות התיעוש, והחל משנות השמונים גם בשל יבוא כלים מתחרים מחוץ לישראל.
אמנות הקרמיקה הארמנית בשנת 1919 הזמינו שלטונות המנדט הבריטי קבוצה של אמנים ארמנים, ניצולי רצח העם הארמני, במטרה לשפץ את אריחי כיפת הסלע. ניסיון זה שיקף את העניין הבריטי באומנות מסורתית ברוח תנועת ארטס אנד קרפטס. ראשיתה של אומנות הקרמיקה הארמנית היא במאה ה-15 בערים כגון איזניק או קוטחיה שבטורקיה, אולם המפגש עם האמנות הארץ-ישראלית העתיקה ועם המוטיבים הנוצריים יצר סינתזה אמנותית ייחודית.
האמן המרכזי בשנים ראשונות אלו היה דוד אוהנסיאן, שהתמחה בעיצוב קרמיקה דקורטיבית למבנים ומונומנטים, רבים מהם בהזמנת השלטון הבריטי. בין העבודות המרכזיות שיצר אוהנסיאן בירושלים היו אריחים עבור מלון אמריקן קולוני (1923), בית המזרקה בבית החולים סנט ג'ון, בית המזרקה במוזיאון רוקפלר ועוד. בין המוטיבים המרכזיים שבעיטוריו היו עץ הברוש, צבעונים ושריגי גפן האופייניים לאמנות העות'מאנית המסורתית.
האמנים מגרדיש קרקשיאן ונישאן בליאן, שפרשו בשנת 1922 מסדנתו של אוהניסאן והקימו בית מלאכה משותף בשם "Palestine Pottery", ובו פיתחו קו עצמאי שכלל דימויים פיגורטיביים הזרים לאמנות הטורקית המסורתית. כך, לדוגמה, שילבו השניים דימויים מתוך פסיפסים עתיקים שהתגלו בארץ ישראל, כגון "פסיפס הציפורים" או הפסיפס מח'רבת אל-מפג'ר. פעמים רבות קיבלו דימויים אלו פרשנות תאולוגית נוצרית.‏[6] פעילות הסדנה המשותפת נמשכה ברציפות עד שנת 1964, אז הקימו סטפן קרקשיאן ומרי בליאן, יורשיהם של האמנים המייסדים, שתי סדנאות עצמאיות שעשו שימוש בדגמים שפותחו בעבר, ואף יצרו דגמים חדשים.
הקרמיקה של בצלאל במסגרת פעילות בצלאל כבית ספר לאומנות ואמנות נפתחה בשנת 1924 בית מלאכה לקרמיקה בראשותו של יעקב איזנברג.[7] איזנברג, תלמיד בצלאל בשנים 1913-1919, נסע עם סיום לימודיו לווינה, שם למד בבית הספר למלאכת אמנות והשתלם בקרמיקה. בין החפצים שנוצרו במחלקה זו בולטים אריחי הקיר העיטורים שנוצרו בשנות העשרים והשלושים. המעצב העיקרי של אריחים אלו היה זאב רבן. בין העבודות ידועים האריחים ששובצו בתל אביב בבית הספר אחד העם, בבית ביאליק, בבית לדרברג ובבית הכנסת של מושב זקנים.
סגנון העיצוב של האריחים הושפע מן האר-נובו ומסגנון ה"יוגנדסטיל". הדבר התבטא בשטיחות המרחב המתואר ובעיצוב מסגרות דקורטיביות עשירות. מבחינה רעיונית "אריחי בצלאל" ביטאו את השאיפה לטרנצנדנטליות, במסגרתה נוצקו אל דימויים מן המסורת היהודית תוכן ציוני.
ראשית הקרמיקה העברית, 1930-1962

שני כדים מעוטרים מתוצרת "כד וספל" בעיצוב חוה סמואל בעוד האמנים הארמנים פעלו מתוך מסורת מזרחית עצמאית, הרי שאמני הקרמיקה העבריים נדרשו ליצור סינתזה בין האמנות והאומנות האירופית לבין התנאים בארץ-ישראל של ראשית המאה ה-20. הדבר התבטא הן בעיצוב הדגמים והן בטכניקות העבודה, שנטו למיכון ותיעוש. בנוסף, בעוד הקדרות המקומית המסורתית הסתמכה על סדנאות משפחתיות ועל פעילות משותפת של אוּמָנים, הרי שהקדר העברי תפש את עצמו גם כאָמָּן, ויצירותיו נועדו לבטא גם את שפתו האמנותית הייחודית. חוה סמואל, שעלתה לארץ-ישראל בשנת 1932, הקימה את "היוצר", בית המלאכה הראשון לקרמיקה ביישוב העברי בירושלים. "כד וספל", המפעל הקרמי שהקימה בשנת 1934 בראשון לציון ביחד עם פאולה אהרונסון, יצר מגוון של כלים שימושיים וחפצי נוי, תוך שילוב של עבודה על אובניים לצד יציקות קרמיות. סגנון הכלים היה ברובו פונקציונאלי, והושפע מרוח המודרניזם והבאוהאוס האירופי. מירה ליבס, תלמידה בסטודיו של סמואל ואהרונסון, תיארה את היצירה בית המלאכה כפועל יוצא של המטרה "ליצור כלים פשוטים, פונקציונליים ויפים, וזאת גם כדי לחנך את טעמו של הקהל שהיה אז למטה מכל ביקורת. הצורות היו בדרך כלל בהשפעת ה'באוהאוס', שפאולה למדה בו, והעיטורים-הציורים הפשוטים והמקסימים של חווה".
נושאי העיטורים שיצרה סמואל הושפעו הן מן הארכאולוגיה הארצישראלית והן מן האמנות האורינטליסטית, שבהשפעתה יצרה דמויות בסגנון "מזרחי" ודמויות מן העולם היהודי. בשונה מן הדימויים מן העולם היהודי שביצירות אמני "בצלאל", יצירותיה של סמואל, כמו גם של בני דורה, היו חסרות את הממד הרלגיוזי. דימויים אלו נותרו, על פי רוב, כדימויים פולקלוריסטים. סגנון עיטור הכלים של סמואל התאפיין בהתמקדות בדימויים בודדים, המצוירים - ברובם - ביד חופשית, תוך שימוש מועט בזיגוגים.
לעומת הכלים שיצרו סמואל ואהרונסון, יצירתה של הדוויג גרוסמן ביקשה לנסח "מקומיות" ארצישראלית בעיצוב קרמיקה. גרוסמן עלתה לארץ ישראל בשנת 1933 לאחר שהוכשרה בקדרות בגרמניה. כבר בשנים הראשונות לפעילותה בארץ ישראל ביצעה גרוסמן סקרי קרקע במטרה לבחון את אופן השימוש בחומר מקומי ליצירת כלי קרמיקה. בנוסף, חקרה גרוסמן את דרכי עיצוב הקרמיקה הארצישראלית העתיקה ואת אופן פעילותם של הקדרים הערבים והארמנים ברחבי הארץ.
ביצירתה הקרמית הדגישה גרוסמן את השימוש בחומריות הארץ-ישראלית. חלק מן הצורות אף הושפעו מממצאים ארכיאולוגיים מקומיים. טכניקת העיבוד של החומר כללה עיטור גאומטרי בסיסי, תוך שימוש בצבעי אנגוב מקומיים בגוונים טבעיים.יצירתה של חנה חר"ג צונץ, שהגיע לארץ ישראל בראשית שנות הארבעים, מהווה אף היא נסיון לחיבור עם "מקומיות" ארצישראלית. אצל צונץ התבטא הדבר בעיקר בשימוש בחומרים מקומיים. מרבית עבודותיה נעשו בשימוש באובניים, אולם היא יצרה גם עבודות בעלות אופי ארכיטקטוני. על אף השימוש העקבי בחומר מקומי, יצירותיה של צונץ נבדלות מן הקו הארכיאולוגי שיצרה הדוויג גרוסמן או מן העיטור האוריינטלי של חוה סמואל. צורות הכלים שיצרה הושפעו מן המודרניזם האירופי, בהימנעות מעיטור ובקו האורגני שלהן והן עושים שימוש בחיפוי של טרה סיגילטה או גלזורות.‏[12] בנוסף ליצירתה העצמאית, הייתה חר"ג צונץ פעילה במחקר טכני במסגרות אקדמאיות שונות והייתה שותפה למיזמים תעשייתיים שונים.
שנות החמישים ואילך Gnome-colors-emblem-development-2.svg פסקה זו נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך פסקה זו בטרם תוסר הודעה זו. אם הפסקה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.

במהלך שנות החמישים והשישים חלה פריחה בעשייה הקרמית בישראל ונעשו צעדים למיסוד אמנות זו בישראל. בתקופה זו נפתחו, לצד סדנאות קרמיקה גדולות כגון "בית היוצר" (1956) או סדנת הקרמיקה של כפר מנחם, גם מפעלי קרמיקה אמנותיים, ששילבו טכניקות מתועשות עם עיצוב ועשייה ידנית כגון מפעל "לפיד" (1951) או מחלקת האמנות של "חרסה". בשנת 1966 נפתח "מוזיאון החרס" במוזיאון הארץ, שהציג את אמנות הקרמיקה העתיקה לצד תערוכות של אמנים ישראלים ובשנת 1968 נוסד איגוד אמני הקרמיקה. לצד פעילות ממוסדת התפתחה בישראל קהילת אמנים ואומנים בעין הוד, עליה נמנו הדוויג גרוסמן להמן, יצחק ממבוש ואחרים, שהקימו סדנאות לימוד ויצירה בכפר.
דוגמה לפריחה זו ניתן למצוא ביצירתם של קירות דקורטיביים בקרמיקה, שהיוו חלק מן המגמה לשילוב אמנות בארכיטקטורה המקומית.[13] בשנת 1966 לדוגמה, נערך בעין הוד סמינר עבודה בינלאומי לקרמיקה ארכיטקטונית. בין העבודות המוקדמות שנעשו בטכניקה זו ניתן למנות את הקירות הקרמיים (1954) שעיצבו אהרון כהנא, ז'אן דוד וגדולה עוגן בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם. בשנת 1958 אף הוצגו מתווים לקירות אלו בתערוכה "עשר שנות ארכיטקטורה בישראל" במוזיאון תל אביב לאמנות.פינוי תכולת דירה
מבחינה תוכנית בולטת בקרב האמנים הקרמיים, כמו גם של אמנים רבים אחרים, המגמה של יצירת דימויים של אוטופיות ארכאיות, בהשפעה מאוחרת של השפעתה המאוחרת של האמנות "הכנענית". עבודותיהם הכילו ממד ציוני-חלוצי, שהתבטא בנסיון לקשר בין הממלכתיות הישראלית הצעירה אל העבר ההיסטורי או המקראי.
רבים מאמנים אלו למדו אצל הדוויג גרוסמן בירושלים ואחר"כ בעין הוד והושפעו מיצירתה ומגישתה לאמנות. בעבודותיהם בולטת הנטייה להדגשת חומריות מקומית ולשימוש בדגמים המושפעים מן הארכאולוגיה הארץ-ישראלית. אמנים כגון דוד בן שאול או שלי הררי, יצרו פסלי דמויות או דמויות בעלי חיים שעוצבו בהשראת צלמיות ופסלונים מן העת העתיקה.‏ גדולה עוגן, לדוגמה, יצרה תבליטים גדולי ממדים הנושאים בתוכנם משמעויות סמליות-חברתיות. סגנון הפיסול שלה עשה שימוש בסגנון דמויות המתרחק מתיאורים קלאסיים ובשימוש בצבעוניות מתונה, המדגישה את החומריות הטבעית של החומר.
הקשר אל הארץ והאדמה שהיה טבוע באמנים - הן מתוקף העשייה בחומר והן מתוך הממד הציוני - הפך, בשנות השישים, עם חשיפת האמנים למגמות עולמיות בפיסול ואמנות, לניסיון לביטוי של תיאורים מרחביים, פעמים רבות תוך הפשטה של מוטיבים צמחיים או גאולוגים.
שנות השבעים - פיסול וקרמיקה במהלך שנות השבעים הפכה האדמה לדימוי רווח יותר באמנות הישראלית. העיסוק במקומיות ובשורשיות, לווה בהשפעות של האמנות המושגית האמריקאית ושל אמנות האדמה. פעמים רבות הוצגו דימויים אלו בתוך הקשר פוליטי-ביקורתי. יגאל תומרקין, מיכה אולמן ואחרים התייחסו אל החומר כאמצעי וכדימוי טעון משמעות. בעבודה "בית אדמה" (1979) יצר אולמן דגם של מבנה עשוי אדמה וקש, הניצב בשוליו של משטח אדמה.
קבוצה נוספת שעסקה בדימוי החומר היא קבוצת זיק, שבכמה מעבודותיה מופיע כד כדימוי מרכזי בעבודה וכייצוג של אמנות שימושית. במיצג "אנרזיק" (1997), לדוגמה, יצרו חברי הקבוצה כד על מבנה אובניים מורכב. כד זה טרנספורמציות צורניות וטכנולוגיות. כד וספל כד וספל" היה מפעל לייצור קרמיקה אמנותית, שהוקם בראשון לציון בשנת 1934 ופעל עד שנת 1979. היה זה המפעל הראשון לייצור שיטתי של פריטים קרמיים ביישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-20.
"כד וספל" הוקם בראשון לציון על ידי חוה סמואל ופאולה אהרונסון לאחר שהשתיים קיימו סדנה לייצור קרמיקה בירושלים בשם "היוצר". התנור הראשון של המפעל לא היה תקין ועל כן השתיים נעזרו במהנדס הייצור של מפעל הזכוכית "גביש" בראשון כדי לבנות תנור חדש, שפעל על בסיס סולר והיה בעל שני מבערים וקומפרסור. לפיד לפיד" הייתה חברה לייצור כלים סניטריים וכלי קרמיקה שפעלה בישראל בין השנים 1951-1974[דרוש מקור]. החברה ידועה בזכות כלי הקרמיקה האמנותית שיוצרה במפעל זה.
חברת לפיד הוקמה על ידי קורט מוסברג, תעשיין ממוצא גרמני בשנת 1951. המפעל ייצר כלים סניטריים שונים במפעל שמוקם ביפו. "לפיד" היווה את אחד מן המפעלים הגדולים בישראל לייצור קרמיקה לצד "חרסה". בשנת 1956 העסיק כ-140 עובדים.‏[1]
בשנת 1952 הצטרפה למפעל כמעצבת אלסבת כהן, אמנית קרמיקה שהוכשרה אצל הדוויג גרוסמן ופיתחה את המחלקה ה"אמנותית" במפעל. מחלקה זו מנתה בשנת 1959 20 עובדים.‏[2] בתחילה ייצרה החברה כלי קרמיקה שימושיים יצוקים העשויים מן החומר ליציקת אסלות, אולם בהדרגה השתכללו שיטות העיצוב והעבודה של החברה. הכלים שעיצבו במפעל היו בעלי סגנון מודרניסטי, והתאפיינו בצורות גאומטריות מעוגלות ובעיטור מופשט. עיצובים אלו הושפעו מדגמים שיוצרו באירופה באותה עת. לצד כהן הועסקו בחברה מעצבים נוספים כגון מוד פרידלנד ואמני קרמיקה נוספים. בפברואר 1962 הוצגו עבודות מתוצרת המפעל בתערוכה במוזיאון הקרמיקה של מוזיאון הארץ. הזוג המדהים נינה ואברהם גופר השילוב ביצירת הכלים של השניים בעבודתםהמשותפת נשא בחובו משהו ייחודי.פנינה ואברהם עבדו בצוותא מאז שנישאו.   תחילה ניסו את כוחם בגרפיקה, לאחר-מכן בעיצוב תכשיטי כסף ואמייל.בשנת 1956 עברו לעסוק בקרמיקה אברהם גופר שהיה תלמידם של אמנים ישראלים, הכין את הכלים ביציקה, תכנן את הדגמים וגילף אותם כעין תאי שיבוץ המזכירי את עבודת האמייל.פנינה שלמדה ציור באקדמיה לאמנויות יפות באנטוורפן, עיטרה את הכלים בזיגוג סמיך עשיר צבעים כחלונות ויטראז' שקופים מעבירי אור.בבית-המלאכה שלהם ברעננה יצרו בעיקר חפצי יודאיקה וכלים דקורטיביים עד לשנת .2000 אהרון כהנא קרמיקה אהרון כהנא נולד בעיר שטוטגרט שבגרמניה תחת השם הרמן כהן. בשנת 1922 החל את לימודיו באקדמיה לאמנות בעיר הולדתו. עם תום לימודיו עבר לברלין, שם היה בן חסותו של אלפרד פרטהיים ואף זכה בעזרתו במלגת לימודים בפריז. בין השנים 1927-1929 שהה בפריז, שם נחשף לציור הפוביסטי. עם שובו לברלין התפרנס מעיצוב חלונות ראווה והתמקד בציור פורטרטים בשנת 1934 עלה לארץ ישראל והשתקע ברמת גן. גם בארץ ישראל המשיך כהנא להתפרנס מעיצוב חלונות ראווה. סגנון ציורו באותה עת שינה כהנא את סגנון ציורו מאמנות פוסט-קוביסטית ומופשטת למחצה, לציור ריאליסטי. בשנת 1938 זכה כהנא לראשונה ב"פרס דיזנגוף" במסגרת התערוכה הכללית של אמני ארץ ישראל. בשנת 1947 נסע לפריז עם אשתו מידא, שם למדו השניים את מלאכת ייצור הקרמיקה.
עבודתו של כהנא מושפעת בעיקר על ידי תנועת הכנענים, שנוצרה בשנות ה-30 על ידי קבוצת ציירים ופסלים שחיפשו ורצו להחיות את הקשר של העם היהודי עם ארץ מולדתו וכן לחזק את השורשים של העם אל ארצו. הם לקחו מוטיבים ונושאים מהתנ"ך וכן הושפעו ממצאים ארכאולוגיים שהתגלו מהארץ העתיקה. התיאורים והקונוטציות החדשים שנתנו "הכנענים" למוטיבים תנ"כיים היו שונים מאוד מאלו של המסורת היהודית, והאומנים הואשמו בהערצה עיוורת למוטיבים אלה.
עד שנת 1940 עסק כהנא בציור פיגורטיבי וצייר נופים ריאליסטיים. בחלוף הזמן, במקביל להקמתה של קבוצת "אופקים חדשים" (שבה כהנא היה חבר מייסד), הצורות הגאומטריות בעבודותיו החלו ליצור אספקט אבסטרקטי תוך כדי רמיזה על סמלים מיתולוגיים שנחצבו על אבן. כהנא גם עסק ביצירה בתחום הקרמיקה, בו יצר ביחד עם אשתו.
בשנים 1938 ו-1953 זכה בפרס דיזנגוף לאמנות הציור. כיום יצירותיו נמצאות במוזיאוני אירופה ואמריקה. קרמוס קרמיקה
קרמוס חברת קרמיקה ישראליתי צרה מוצרי נוי מקרמיקה בשנות ה 50באיזור תל אביב בעל החברה צוקרעבדו בחברה בין 5-20עובדים כל עבודה שיוצר היה בה גימור ויופי הדימויים של רקדנים נופי ישראל ,חלוצים , צלחות פסח בגימור וגלזורה מדהימים שנשמרים עד היום ומעטרים בתים רבים ואספנים רבים נהלבים לרכוש אותם בכדי לרכוש נתח מהיסטורית ארץ ישראל תודה לויקי פדיה ישראל