מאיר ויזלטיר, דבר פסימי עשיית שירים

 מה יש לנו בעצם נגד מאיר ויזלטיר? משורר לא רע, שבאקדמיה

מאמינים בו רבות. אולי זו השורה האומללה: "דור שנות השישים בשירה העברית

הדור של ויזלטיר, וולך, והורוביץ"?

אכן 3 אלה היו מרכז של מהלך חדש בשירה בשנות השישיפ. אולם בעצם מדובר

במהלך די שולי, יחסית למהלך שקדם לו, של זך, אבידן, ועמיחי. אבל  זה לא מה שמקומם

בשורה האומללה. מה שמקומם זה ההקבלת שנוצרת בין ויזלטיר לוולך. כאילו שמדובר ב 2

משוררים בעלי עצימות זהה.

מאיר ויזלטיר הוא משורר סביר, לא רע בכלל, בעל מספר מסוים של שירים, די מבריקים.

יונה וולך היא מאור גדול של השירה העברית לתולדותיה. נערצת בציבור אפילו בתקופה

שהשירה איבדה לחלוטין מיוקרתה.

ואולי, מה שיש לנו נגד ויזלטיר, זה שהוא משורר בעל אטרקטיביות בינונית. בתקופה שבה

השירה איבדה את המקום שלה בלב של הציבור, יש לטפח אך ורק את השירים האטרקטיבים ביותר.

האקדמיה מפרגנת לויזלטיר, על תכונות חשובות כאלה ואחרות, שהשירה שלו מכילה, ועושה בכך טעות.

בואו ונבחן מספר קטעים של ויזלטיר , וננסה להבין מהו מקור האי אטרקטיביות שלהם

המשך יבוא

הַמִּלְחָמָה הִיא הֶמְשֵׁכָהּ שֶׁל הַמְּדִינִיּוּת,
וּדְרוֹם הַלְּבָנוֹן הֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן:
עַל כֵּן אַךְ טִבְעִי שֶׁמְּדִינָה
תַּעֲרֹךְ מִלְחָמָה בִּלְבָנוֹן. 

הַנְּעוּרִים הֵם הֶמְשֵׁכָהּ שֶׁל הַיַּלְדוּת,
וּדְרוֹם הַלְּבָנוֹן הֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן:
עַל כֵּן אֵין טִבְעִי מִיְּלָדִים וּנְעָרִים
הַיּוֹרִים זֶה בַּזֶּה בִּלְבָנוֹן.

הַקַּבְּרָנוּת הִיא הֶמְשֵׁכָהּ שֶׁל הָרַבָּנוּת,
וּדְרוֹם הַלְּבָנוֹן הֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן:
עַל כֵּן תִּכְרֶה חֶבְרָה קַדִּישָׁא הַצְּבָאִית
קְבָרִים רַעֲנַנִּים בִּלְבָנוֹן. 

הָעִתּוֹנוּת הִיא הֶמְשֵׁכָהּ שֶׁל הַפַּטְפְּטָנוּת,
וּדְרוֹם הַלְּבָנוֹן הֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן:
עַל כֵּן שׁוֹקְלִים הָעִתּוֹנִים בְּכֹבֶד-רֹאשׁ
אֶת הֶשֵּׂגֵי הַמִּלְחָמָה בִּלְבָנוֹן.

הַשִּׁירָה הִיא הִפּוּכָהּ שֶׁל הָאֲמִירָה,
בִּדְרוֹם הַלְּבָנוֹן וְגַם בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן.
עַל כֵּן הַנֶּאֱמָר כְּמוֹ לֹא נֶאֱמַר,
וְעוֹד נֵצֵא לְמִלְחָמָה בִּלְבָנוֹן.

אמנם השיר עוסק בנושא דוקר, אולם הטון  סתמי פרוזאי יבש ואפילו אגבי. זה כמובן נעשה במכוון, בהתאם למשמעות השיר לפי ויזלטיר. אולם בעצם זה לא באמת משנה. כי בפועל השיר פשוט סתמי ומשעמם. בשיר יש ברק ציני מסוים. אולם לא מדובר בברק חינני ששובה את לב הקורא, במידה רבה.  כדי להסכים עם טענתי זו, יש להבחין שמתוך הכמות הגדולה של השירים שויזלטיר פרסם, כמעט כולם מכילים תכונות אלה, במידה יותר עצימה..

נסתכל בשיר מאוד מדובר שלו (באקדמיה), בו כל הבעיתיות קיימת בצורה בהרבה יותר עצימה:

כתובת חשמל נעה

בְּמוֹצָאֵי יוֹם-הָעַצְמָאוּת תשל"ב

עָלָה מָטוֹס קָטָן

בִּשְׁמֵי תֵּל אָבִיב עֶרֶב

וְעַל גְּחוֹנוֹ הֵרִיץ

כְּתֹבֶת חַשְׁמַל נָעָה:

     לִבְרִיאוּת וְלַהֲנָאָה אֱכוֹל הַרְבֵּה בְּשַׂר עוֹף

     כָּל אֲרוּחָה בּוּל עִם מַעֲדַנֵּי תּוֹצֶרֶת הַלּוּל

בְּבֵית-קָפֶה קָטָן

בְּדִיזֶנְגוֹף בֵּין שְׂדֵרוֹת נוֹרְדָאוּ

וּבֵין בִּנְיַן מִשְׁטֶרֶת הַצָּפוֹן

(שֶׁכֻּלּוֹ עוֹד שִׁבְעַת-הַקָּנִים וְסוֹלְלוֹת שֶׁל נוּרוֹת)

יָשְׁבוּ אֲנָשִׁים כְּמִנְיָן

וְצָפוּ בְּתָכְנִית טֶלֶוִיזְיָה

וּבֵין פִּזְמוֹן לְפִזְמוֹן

לָגְמוּ מִקָּפֶה אַחֲרוֹן

שֶׁלִּפְנֵי הַשֵּׁנָה.

שֶׁקֶט גָּמוּר בַּשְּׁכוּנָה.

עָבַר לוֹ הַטְּרַאסְק שֶׁל לֵיל אֶמֶשׁ,

הַכֹּל חָזַר לִמְקוֹמוֹ בַּמְּהִירוּת הַצְּפוּיָה:

הַקְּלִיֶנְטֶל לַקָּפֶה, הַיְּלָדִים הַבַּיְתָה,

הַדִּגְלוֹנִים לָאָרוֹן וְהַדְּאָגָה לַלֵּב;

שְׁתֵּי הַזּוֹנוֹת הַקְּבוּעוֹת אֶל הַכְּנִיסָה שֶׁל לֶוִינְסְקִי

וְהַשָּׁעוֹן הַמְּעוֹרֵר לְשָׁעָה שֵׁשׁ.

עַל מִרְפָּסוֹת חֲשׁוּכוֹת

עוֹמְדִים וְשׁוֹקְלִים אֶת הָעֶרֶב

אִישׁ וְאִשָּׁה בְּפִּיזָ'מוֹת, כִּבְנֵי חֲמִשִּׁים.

מֶטֶר מַפְרִיד בֵּינֵיהֶם.

וְהֵם אֵינָם מְדַבְּרִים

אוֹ מַחְלִיפִים מַבָּט,

כְּמוֹ אֵין שָׂפָה אַחַת

הַמְּדֻבֶּרֶת בָּאָרֶץ.

הוֹ, תֵּל אָבִיב הַגְּדוֹלָה,

עִיר חֲשׁוּכָה כְּמוֹ חוֹגֶגֶת

חַג מְשׁוּנֶה שֶׁל מִלְמוּל אֲנָשִׁים עִלֵּג:

הוֹ טֶלֶוִיזְיָה,

הוֹ אוֹטוֹבּוּסִים,

הוֹ מוֹנִיּוֹת,

הוֹ יְהוּדִים

בשיר יש מספר מסוים של שורות חביבות. אולם לא רק שהטון סתמי אגבי יבש ויוצר שעמום. התוכן

עצמו הוא כזה. מתחשק לצעוק: אז מה? וכאן אנחנו מגיעים לתשובה השלישית לשאלה: " מה יש לנו בעצם נגד מאיר ויזלטיר?".

בנסיון להראות שבשירים, ובשיריו של ויזלטיר בפרט, מסתתר הרבה יותר מהנראה לעין, פרופסור מנחם

פרי, מנתח שיר זה בכיתה לאורך מספר שעות משמימות. ניתוחו של פרופסור פרי גאוני, והשיר גאוני, אבל הניתוח הכבד והמייגע, לא מגביר את ההנאה מהשיר,  והסטודנטים מתבעסים , שלא מדובר בשיר מענג של רחל המשוררת.

לויזלטיר מספר רב של שירים, כמעט כולם די משמימים. ניתן להרכיב חוברת דקה של שירים אטרקטיבים, משיריו. שירים בהם הברק הוא חינני. אבל אפילו עם היתה מורכבת כזו חוברת, היא למעשה  לא היתה יותר אטרקטיבית, מספרי שירה דומים המתפרסמים בחנויות הספרים השונות, לפחות מהמוצלחים שבהם, ויש כאלה.

מאיר ויזלטיר הוא אולי האדם שעזר יותר מכולם,  לגילויה והתקבלותה של יונה וולך, ועל כך מגיע לו פרגון רב. אבל אין בכך כדי להכניס אותו לקאנון, כמשורר. למעשה יש לו שיר אחד: "קח", שנמצא בשולי הקאנון הספרותי, השאר בכלל לא. האקדמיה כן מחשיבה אותו כקאנון, נכון. אבל לא האקדמיה היא שמגדירה את הקאנון, אלא, הקורא.

פרופסור מנחם פרי הוא האחות שבמשמרת שלה נפלה השירה העברית על הרצפה. 35 השנה האחרונות בהן הלכה השירה העברית וגוועה. בהן לשירה העברית אין קוראים. בהן היא נחשבת גרועה יותר מכדורגל ישראלי. בהן היא נתפסת  כבדיחה. בהן היא נתפסת כפרוזה. אלו השנים בהם פרופסור מנחם פרי היה במלוא אונו. מגיל 35 עד 70. גם היום הוא במלוא אונו.

מדובר עליו כתורם גדול לשירה העברית, אולם למעשה הוא לא עמד במבחן החשוב באמת. מדוע התעקש לדחוף את ויזלטיר כל כך, בזמן שהיה יכול לדחוף משוררים אטרקטיבים בהרבה, כמו רוני סומק. אמנם רוני סומק משורר מצליח, אבל דחיפה חזקה לאורך שנים מהאקדמיה, היתה הופכת אותו להרבה יותר מצליח, וגם, וזה מה שחשוב, מציגה לציבור המתוסכל, משורר קאנון, אטרקטיבי, ומופלא, בן ימינו. זה בטח לא היה מזיק לשירה.