א. האם יש עתיד?
משפחה רב דורית חוגגת אירוע משפחתי חשוב. השולחנות, מצופים במפות לבנות ועמוסים כל טוב. סביבם, שלושה דורות של בני המשפחה, נרגשים מן המעמד.
קבוצת ילדים עוברת משולחן לשולחן, מסתודדת דקות אחדות עם יושביו. כולם פורצים בצחוק רם, והילדים ממשיכים בדרכם לשולחן הבא.
ממרחק מה מתבוננת במתרחש קבוצת מבוגרים. שערותיהם הלבנות ופניהם חרושי הקמטים מעידים על גילם המתקדם. התופעה מעוררת את התעניינותם, אולם הילדים פוסחים על שולחנם ועוברים הלאה.
הם מחליטים לקרוא לילדים אליהם ומנהלים איתם את הדו שיח הבא:
המבוגרים: "מה אתם עושים ילדים נחמדים? מה אתם אומרים בכל שולחן? מדוע כולם צוחקים כשאתם נפרדים?".
הילדים: "אנחנו משחקים ב"משחק העתיד". זהו משחק שבו אנו שואלים למעשיהם של יושבי השולחן, מבקשים לדעת מהם תחומי ההתעניינות שלהם, ועל פי כל אלה - מנחשים להם את עתידם".
המבוגרים: " זה נראה משחק מרתק ממש. מדוע דילגתם על השולחן שלנו?"
הילדים: "כי לכם אין עתיד...!!!"
ב. על המתבוננים בתפארת עברם
אכן כך. רוב בני גיל הזהב, הקשישים, הזקנים והישישים, נתפסים על ידי החברה של ימינו כחסרי עתיד. יותר מכך. הם נראים כחסרי עתיד גם בעיני עצמם. השנים שחלפו שחקו בהתמדה את יכולתם להמציא להם מחר חדש בעת זיקנתם.
הם משלימים, מדעת ושלא מדעת עם היותם בישורת האחרונה של חייהם ומפני כך עליהם להסב את ראשם רק לאחור. שם ימצאו את ימי תפארתם, את מעשי גדולתם, את תואריהם המרשימים, את הישגיהם הכבירים. שם מונחים אותם דברים שיש מה לספר עליהם לדורות החדשים ולהתגאות בהם מול בני גילם ומול נכדיהם ונכדותיהם.
מוחם לא אותגר לחשוב על העתיד, אולי משום שנראה בעיניהם דל וקצר ימים, משל אמרו בליבם 'מה כבר יכול לקרות שם?'. הם שוקעים בעברם, מתחפרים בו, דולים מתוכו זוטות ואנקדוטות, ובכך מצדיקים את כל הסטיגמות שהוטבעו בהם. כמאמר דוד אבידן המנוח: "אדם זקן – מה יש לו בחייו?".
יותר מזה. אילו הייתם שואלים מי מהם מה הוא מתכנן לשנתיים או לשלוש השנים הבאות של חייו, היה מסתכל בכם כאילו הייתם חסרי בינה או כמי שדעתם נשתבשה עליהם.
אינני רוצה להרחיק לכת לתחומים של "אפקט פיגמליון" או לנבואות שמגשימות את עצמן, אבל ראוי לשאול אולי יש קשר בין מי שאינו מתכנן את עתידו לבין מי שבאמת אין לו עתיד?
ג. להמציא את המחר – ויהי מה
"מחר" הוא מושג ערטילאי. הוא אינו בהכרח היום שיבוא אחרי יום ראשון. כשאומרים "מחר יהיה אולי טוב יותר" מתכוונים למשהו שיגיע אחרי ההווה הנוכחי, כשתסתיים העונה העכשווית, כאשר משהו ישתנה.
חשיבה על המחר יוצרת ציפייה, המתנה, דריכות, תקווה. אם נשאל אותו, ייאלץ מוחנו לחשוב בקדחתנות ולתת תשובות לאן נלך "מחר" או מה נעשה "מחר" או אפילו מה יקרה "מחר". מכאן תבוא השאלה מה עלינו לעשות היום כדי שהדבר אכן יקרה מחר. מהר מאד יאותגר מוחנו לחשוב מה בידינו או ביכולתנו לעשות ומה לא בידינו, כלומר – עד כמה יש לנו, או ביכולתנו ליצור, השפעה על עתידנו.
בעת יצירת תכניות לעתיד יצטרך גם הזיכרון שלנו להתאמץ ולא להניח לנו לשכוח מה תכננו לעשות, זהו מה שקוראים "זיכרון עתידי".
במילים אחרות, 'המצאת המחר' יוצרת מערך שלם של פעילויות קוגניטיביות המאטות את הירידה ביכולת המוחית שלנו ומפעילה חלקים חשובים בתהליכי החשיבה, ההמצאה, הדמיון, החלום, ואפילו האמונה העצמית, הדימוי העצמי, ההתנהלות כלפי עצמנו וכלפי אחרים.
ולבסוף, כמה מילים על האושר. נכון שגורמי האושר הולכים ומתמעטים בגיל המבוגר. הם נובעים ברובם מן הנחת שמשביעים אותנו הדורות שהקמנו, ומיעוטם מן הזיכרונות עליהם אנו מתרפקים. אבל הבה נהיה כנים. האם אין בנאמר כאן עד כה להוסיף כמה טיפות אושר נוספות לתמהיל המסובך של החיים בגיל הזהב? וגם אם לא – האם אין המאמץ כדאי?!!!