לנוח בצד הדרך

לפנות בוקר התעורר. בחלומו חזר להיות איש צעיר, וכל כאביו ומיחושיו נעלמו כלא היו.

השינה הנעימה, שאינה פוקדת אותו לעיתים קרובות, מחקה מעליו את עשרות השנים שחלפו מאז היה נער שובב ואחר כך עלם נמרץ ויפה תואר.

טעם מתוק של רעננות ונעורים עמד בפיו. השיבה לאחרו נטלה משהו מן המרירות שליוותה מזה זמן את כל מה שטעם או הכניס לפיו.

*                             *                                           *  

מאז שאשתו הלכה לעולמה גברה בדידותו. שתי בנותיו, בנו הצעיר ושבעת נכדיו, לא גרו עוד במושב שבו הקים את ביתו וגידל את משפחתו. כולם נפוצו לנקודות ישוב על פני הארץ, ואלמלא הקשר הטלפוני היה מרגיש כמנותק.

 אחת לשבוע, בכל פעם ביום קבוע, נוהגת להתקשר אחת הבנות ויום לאחר מכן הבן. כך שמרו על שיגרת טלפונים היוצרת קשר עם אבי המשפחה הזקן לפחות שלוש פעמים בשבוע.

 "מה נשמע, אבא? מה שלומך הבוקר?" כך נפתחה תמיד שיחת הטלפון.

"תודה לאל, עדיין חי" נהג לענות כדי שלא יטרידו אותו בשאלות נוספות.

"מה נשמע אצלכם?" התעניין לדעת.

"הכל בסדר. כולם מרגישים טוב ומתגעגעים אליך" נהגו להשיב.

 שתיקה השתררה אחרי השיחה המרתקת הזאת. כל צד חיכה שהשני יאמר משהו.

 "מה שלום הנכדים שלי?" שאל כדי לשבור את הדממה המעיקה.

"מצויין" ענו לו "לומדים יפה, קצת שובבים, אבל בסך הכל ילדים טובים".

 "מתי נראה אתכם?" שאל. למרות שרעייתו הלכה לעולמה עדיין נהג לשאול בלשון רבים" "נראה" ולא "אראה".

"בקרוב, בקרוב מאד" אמרו לו, מבלי להתחייב במפורש על מועד מוגדר.

 "יכול להיות שכבר בשבת הקרובה?" ניסה לסחוט הבטחה.

"אולי, אבל קשה לדעת עם כל התכניות שלנו ושל הילדים".

"טוב, אז כשתוכלו – תגיעו" אמר כדי למנוע מועקה מיותרת.

*                             *                                         *

עכשיו היה ישוב במיטתו, גופיה אפורה לגופו ומאוורר ישן מנסה לצנן מעט את חלל החדר. עיניו חלפו על פני התמונות שאשתו המנוחה תלתה לאורך קירותיו של חדר השינה:

 הוא – עובד במרץ בשדה.

היא – רוקדת הורה במעגל.

שניהם – פוסעים יד ביד, מחייכים זה לזו בשבילי המושב.

הוא – במדים מאובקים, שב מן המילואים של מלחמת ששת הימים.

היא – בהריון עם בתם השנייה, רגע לפני הלידה.

שתי הבנות – בבגדי לבן וזרי פרחים בחגיגת הביכורים.

הבן הצעיר- מסיים את בית הספר התיכון.

בקיר נפרד – רצף תמונות של הנכדים: ארבעה בנים ושלוש בנות מרגע הלידה ועד היום. כולם מחייכים אל המצלמה ושמחת נעורים על פניהם.

 אף שהבחין בשכבת האבק הדקה שכיסתה את התמונות, נמנע מלהסיר אותה. כך חשב להקפיא את האופן בו אשתו ראתה את התמונות במהלך מחלתה יום יום עד שנפרדה מהן לנצח.

האבק הדק סימל בעיניו גם את הריחוק שנכפה עליו מכל צאצאיו ואת הנדירות של מפגשו עמהם.

 לא ידע להחליט אם עייף מהחיים או שנסכו בו שעמום. חש שרק דברים מעטים עדיין מעוררים בו התרגשות של ממש: הריח הלח של גשם ראשון, ליל ירח מלא, ילדים משחקים בארגז החול, ניחוח פריחת ההדרים בבוא האביב, זיכרונות חזקים ששבים אליו פתאום.

הימים החולפים נראו לו כאילו נועדו יותר למנוחה מאשר להגשמת תכניות. לפיכך היה חוזר ומהרהר בחייו ובזקנתו המתעצמת, ספק מחייך ספק דומע, נזכר במילותיה של המשוררת לאה גולדברג ב"שירי סוף הדרך":

 "הדרך יפה עד מאד – אמר הנער.

הדרך קשה עד מאד – אמר העלם.

הדרך ארכה עד מאד – אמר הגבר.

ישב הזקן לנוח בצד הדרך.

צובעה השקיעה שיבתו בפז ובאודם

הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב

ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת

'התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך'?"...

                                                                        אוגוסט 2010