כשאנחנו חושבים על שירה בציבור אנחנו חושבים על אנשים פשוטים, קשיי יום, שלא ממש בא לנו להיראות באותו מקום איתם. או במילים אחרות, עמחה. האמת היא, שהאנשים שהולכים לערבי שירה בציבור הם בדיוק אותם אנשים כמונו- אנשים שבסך הכל תרים אחר סביבה שמחה, שבה יוכלו לשיר בקולי קולות בלי שאיש ישפוט את השירה המזוויעה שלהם.
במובן מסוים, שירה בציבור היא ההיפך הגמור מעמחה. בעוד שעמחה היו (זהירות: שימוש בהכללה וסטריאוטיפים) הולכים לערבי טברנה, מי שהולך לערבי שירה בציבור הולך לשמוע שירים שהם בין הקלאסיקות הכי גדולות של עם ישראל לדורותיו, החל מהשיר "אור" של שושנה דמארי וכלה ב"ישנן בנות" של דנה אינטרנשיונל.
שירה בציבור בתל אביב והסביבה היא בסך הכל ערב של שמחה, אך באופן הפוך לבילויים שאנחנו מאפיינים אותם כעמחה, שירה בציבור היא הבילוי הכי "חנוני" שיכול להיות; סוג של הדרגה הכי נמוכה של התרבות הגבוהה, אך תרבות גבוהה ללא ספק.
נוסיף ונאמר, שבניגוד לרמה הגבוהה ביותר של התרבות הגבוהה, התרבות האליטיסטית שרובנו לא מתחברים אליה, שירה בציבור לא שופטת אותנו. כלומר, כמו שאמרנו, אתם יכולים לזייף מעמקי נשמתכם, וזה יהיה בסדר. לעומת זאת, אם תלכו לערב אופרה, ירימו עליכם גבה אם תשירו יחד עם הזמרים. מצד שני, לשירה בציבור עדיין יש קוד התנהגות מסוים שצריך ללכת לפיו, בעוד שלעמחה, כמו שאנחנו מגדירים אותו, אין קוד התנהגות ואצלם הכל הולך.
שוב נגיד שכל הסטריאוטיפים שאנחנו מתייחסים אליהם עכשיו הם לא דעה אישית שלנו, אלא התייחסות לדעה המקובלת בחברה הישראלית, והשימוש בהם הוא אך ורק לצורכי השוואה ברורה שתנסה להראות ששירה בציבור היא בסך הכל בידור איכותי ומיותר לחשוב שמישהו מאתנו בעל חשיבות עליונה מכדי ללכת לערב שירה שכזה.
אז אם אתם מחפשים משהו לעשות באמצע או בסוף השבוע, ואתם רוצים שהחוויה תהיה בעלת איכות, נסו ללכת לערבי שירה בציבור באזור המגורים שלכם. אם כבר הייתם ובכלל לא נהניתם, יכול להיות שהמנחה של האירוע לא היה איכותי מספיק, אז חפשו ערב שירה בציבור עם מנחה אחר כדי ליצור לעצמכם חוויה מתקנת.