הזרם הרביעי בפסיכולוגיה
הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונלית היא זרם חדש יחסית של הפסיכולוגיה, שהתפתח בארצות הברית בסוף שנות השישים (1968-9). הוא מכונה גם הזרם הרביעי בפסיכולוגיה (אחרי הפסיכואנליזה, הביהביוריזם וההומניזם).
משמעות המושג טראנספרסונלי, הוא "מעבר לאדם", או "מעבר לאגו/לעצמי". גישה זו חוקרת את התפתחות האדם מעבר לרמת האגו. הפסיכולוגיה המסורתית, החוקרת את האדם כאינדיבידואל, מגדירה את גבולות העצמי באופן ברור. כל התערערות של תפיסת גבולות אלה נתפסת כפתולוגיה. הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית, לעומת זאת, רואה את הרחבת גבולות העצמי כמצב טבעי ואף רצוי, בשל פוטנציאל הלמידה וההתפתחות שיש בו לעבר תודעת האחדות. לכן, חוקרים בתחום הטראנספרסונלי מציבים במוקד המחקר הפסיכולוגי שלהם את תחום החוויות הרוחניות ומצבי התודעה החלופיים.
קארל גוסטב יונג נחשב לפסיכולוג הטראנספרסונלי הראשון. בין התיאורטיקנים החשובים הנוספים של זרם זה נמנים אברהם מסלואו, סטניסלב גרוף וויקטור פרנקל. הם הושפעו מההתעוררות הרוחנית במערב בהשראת תורות המזרח, מה שהביא אותם לשלב בתאוריות שלהם עקרונות מהבודהיזם, הינדואיזם וטאואיזם. מקור השראה נוסף עבורם היה שינוי פרדיגמות מדעיות, כמו תורת הקוונטים, שסללו את הדרך לראיית עולם חדשה של היקום ומקומו של האדם בתוכו.
האתגר של הפסיכולוגיה הרוחנית
אפשר לתאר את הפסיכולוגיה הטראנספרסונלית כפסיכולוגיה רוחנית. אך המושג "רוחניות" הוא מושג קשה להגדרה. מנקודת הראות הטראנספרסונלית, לפחות, רוחניות היא גדילה מעבר לגבולות העצמי, או התפתחות מעבר לאגו. מהותה של החוויה הרוחנית היא חיבור למשהו גדול יותר, שיש בו עושר ועומק שלא ניתן להגיע אליהם לולא אותו חיבור. חוויה רוחנית היא הפיכתו של היחיד לחלק מאותו "משהו גדול", שהוא מעבר לאני. ההזדהות עם אותו שלם מקנה לאדם החווה תודעה בעלת היקף שלא הכיר, ומזרימה לתוכו אנרגיות שלא היתה לו גישה אליהם.
היות וטבען של חוויות רוחניות הוא זמני, המבחן הקשה מגיע לעיתים דוקא בחזרה אל המציאות האינדיבידואלית. האתגר האמיתי הוא לחיות את החיים הרגילים, להן קרא מסלואו "חווית המישור", לאור "חווית השיא" שעבר האדם. האדם המואר באמת הוא זה שחיי היום יום שלו משתנים לאור החוויה הרוחנית שעבר.
אחד המכשולים הגדולים בהעברת החוויה הרוחנית אל המציאות היומיומית היא השפה. השפה היא הכלי העיקרי שיש בידינו בכדי לתאר דברים, כולל חוויות רוחניות. אך השפה היא כלי של ההגיון, שאין לו גישה אל המימד של החוויה הרוחנית. זה מתחיל מכך שהמילה "הגדרה", באה מהמילה "גדר", כלומר הפרדה, בעוד שמהות החוויה המיסטית היא חציית הגבולות לטובת חיבור ואחדות.
תודעת האחדות: התרחבות אל מעבר לאגו
פסיכותרפיה טראנספרסונלית מכירה בתאוריות של הזרמים שקדמו לה, אך מוסיפה עליהן את הנדבך הרוחני. הנחת המוצא השונה משאר הזרמים אומרת שהתפתחותו של האדם לא מסתיימת עם הבשלת האגו בשנים המוקדמות של חייו. התפתחות האגו ממשיכה לאורך כל חייו, ומתוארת בגישות של תיאורטיקנים כמו ווילבר.
הפילוסוף קן ווילבר ("קיצור תולדות הכל") רואה בהתפתחות התודעה את התרחבות גבולות הזהות העצמית. למען הגדרת זהותנו, אנו מותחים גבול בין מה שאנחנו ובין מה שאינו אנחנו. מיקומו של הגבול הזה הוא המדד להתפתחות שלנו. ככל שאדם מתפתח רוחנית קו הגבול מתרחק מ"מרכז האגו". בכל צעד התפתחותי שעובר האדם מתרחשים שני דברים: הגבולות מתמוססים, והאדם מקבל מחדש דברים שעד אז הגדיר כ"לא אני". כאשר השלב הספציפי מושלם, מותח האדם את קו הגבול החדש. הפרקטיסים השונים המהווים חלק ממה שאנו מגדירים בתור רוחניות, כמו מדיטציה, הן דרכים לתרגל את הרחבת התודעה האישית.
תהליך הזזת הגבול מלווה במשברים תמידיים, שכן כל גבול הוא מוקד לעימות, בהיותו מבדיל בין שתי מהויות מנוגדות (אני ו"לא אני"), והזזת הגבול כרוכה באי נוחות פסיכולוגית. היעד הוא חווית האחדות, בה נמתח האגו עד הקצה, ומזהה כל דבר שקיים כחלק מעצמו. זהו המעבר מעבר לראיית העולם של הפכים ודואליות, להבנה שכל העולם הוא מארג אחד, והפכים הם השלכה של התודעה האנושית ונטייתה להגדיר את העולם במונחים דואליים.
הקושי העיקרי בהתפתחות אל מעבר לאגו, או בהרחבת גבולות האגו, היא שלצד הידיעה שיש "משהו גדול מאיתנו", אליו אנו שואפים להתחבר, קיים גם פחד בסיסי של האגו מלאבד את זהותו באותו איחוד. פחד זה מוביל למאבק פנימי תמידי בין התרחקות מתודעת האחדות והתקרבות אליה. המאבק הזה הוא המייצר את חווית המשבר הרוחני, המכונה "הלילה האפל של הנשמה", שמאופיין בתחושת חוסר מוצא, הליכה לאיבוד, והרגשה שהכל לא נכון. בתרבויות שאמאניות כונתה תוצאת המאבק הפנימי הזה "המחלה השאמאנית". רק כאשר תבוא כניעה של האגו וההתנגדות תיפסק, ההפרדה מן העולם תעלם, המודעות תתרחב לכל עבר וכוון, ותתרחש ההארה.
כדי להסביר את מקומו של האגו בחווית האחדות, ניתן לומר שהאגו הוא כמו גל באוקייאנוס. הגל אינו האוקינוס, אולם הוא בלתי נפרד ממנו. הוא מתקיים כהיבט אחד של התנועה המעודנת יותר בתודעה הקוסמית.