סוגיית התיאום בין טיפולים בחינוך מיוחד
כתבה תמר שחר
פסיכולוגית חינוכית מומחית ומנהלת מחלקה לחינוך מיוחד בעיריית נתניה.
הטיפול בתלמיד בחינוך המיוחד הוא רב מימדי. בעוד שהחינוך הרגיל מתמקד בהקניית ידע ולעיתים גם במיומנויות חברתיות. הרי שבחינוך המיוחד קיימת התייחסות לצרכיו של התלמיד בתחומים רגשיים, חברתיים, ופיזיים, מלבד התחום הקוגנטיבי. חוק החינוך המיוחד קובע כי התלמיד יקבל שירותים רפואיים, סוציאלים וטיפוליים אשר חיוניים לשיפור חייו ולקידומו של הילד בעל הצרכים המיוחדים.
שירותים אלה ניתנים על ידי גורמים שונים חלקם בתוך המסגרת החינוכית, ואחרים מחוצה לה. עבודתם של הגורמים השונים מעלה את הצורך בתיאום ביניהם. סוגיית התיאום הינה מורכבת ולעיתים קרובות מהווה אבן נגף במידת היכולת לקדם את הילד.
ניתן להתייחס לסוגיית התיאום בשתי רמות: הרמה הראשונה מתייחסת לפרט, למידת התיאום ושיתופי פעולה בין הגורמים העובדים יחד בתוך מסגרת החינוך בה לומד. הרמה השנייה מתייחסת לרמת הניהול של המערכת ולתיאום בין משרדים.
ברמת הפרט והמסגרת החינוכית, יעילות הטיפול בתלמיד והתקדמותו תלויה לא רק במגוון או בכמות הטיפולים שיקבל, אלא גם בתיאום ובשיתוף הפעולה בין הגורמים המעניקים אותם. לכאורה לא אמורה להיות בעיה, שכן לכל הגורמים המטפלים בילד בעל הצרכים המיוחדים, ישנה מטרה משותפת לקדמו ולטפל בקשייו. אולם העובדה שמדובר בדיספלינות שונות יוצרת בעייתיות מורכבת.
בית הספר לחינוך מיוחד מתפקד היום כמערכת מורכבת שבה נקלטים אנשים ממקצועות שונים. מלבד עובדי חינוך נמצאים בבית הספר, עובדי בריאות: רופאה, אחות, מטפלים במקצועות פארא רפואיים: ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת, פיזיותרפיסטית, מטפלים רגשיים שונים :טיפול באומנות, טיפול בתנועה טיפול עם בעלי חיים ועוד, פסיכולוגית, עובדים סוציאליים. התפיסה הנהוגה היום בחינוך המיוחד היא עבודה בצוות רב מקצועי. משמע, על אנשי המקצוע השונים, לעבוד יחד ובתיאום ולא זה ליד זה.
העבודה בתיאום ובשיתוף אינה קלה. כל אחד מאנשי המקצוע השונים, עשוי לתפוס את תפקידו ואת התרומה המצופה ממנו באופן שונה, ואף להגדיר בדרך אחרת את הבעיות עימן מתמודד התלמיד. ומכאן שכל אחד מאנשי המקצוע רואה את הדרך לפתרון קשיי התלמיד באופן שונה .
בנוסף, לכל מקצוע שפה שונה של מושגים והגדרות. השפה הטיפולית שונה מהשפה הרפואית או החינוכית, לא רק בדרך בה היא מייצגת חשיבה או דרכי עבודה אלא גם ברמה הגלויה של השימוש במילים. כך ניתן למצא מונחים שונים בין דסיפלינות להגדרת תפקוד דומה ולהיפך, מונחים דומים המגדירים מצב שונה. למשל: במקרה של ילד הנמנע מפעילות, המורה תדבר על הילד כנמנע מפעילות ומתרחק מחברה במשמעות פאסיביות. ואולי אף תוסיף לכך פרשנות של עצלנות, ונטייה להמנע מעבודה קשה. המטפלת הרגשית תדבר על המנעות במשמעות של נסיגה והתכנסות כביטוי לחסר בטחון או חוסר מיומנויות חברתיות ואילו המרפאה בעיסוק תדבר על המנעות כמצב אקטיבי, ושימוש בדרכים יעילות לויסות הגירויים, בשל סף תחושה נמוך. לכל תחום טיפול קיימת שפה מקצועית שונה. כדי לתאם בין מטפלים שונים, נדרשת בראש ובראשונה יצירת שפת מושגים משותפת (ד"ר מנור).
היבט שלישי למורכבות התיאום בתוך מערכת החינוך, נובע מאנשי המקצוע שאינם מועסקים על ידי משרד החינוך או הנהלת בית הספר. לעובדים אלה מחוייבות מקצועית לא רק למערכת בית הספר אלא גם למעסיקם. ניקח לדוגמא מקרה של ילד שתפקודו בבית הספר לקוי, ואשר חוסר התקדמותו נובע בין השאר ממצב סוציאלי משפחתי. העובדת הסוציאלית מחויבת לשמירה על סודיות כלפי המשפחה ולכן יתכן מצב לפיו לא תוכל להעביר לבית הספר מידע רלוונטי לתפקוד הילד. מצב אחר הוא כאשר הפעולות בהן היא נוקטת מיועדות לקדם את תפקוד המשפחה או ההורים, ופעולות אלה מנוגדות לפעולות הנדרשות לקידום הילד במסגרת החינוכית.
הרמה המערכתית של סוגיית התיאום, עניינה תיאום בין רשויות השלטון. כך למשל שירותי הסעה, ארוחות והעסקת סייעות, מצריכים תיאום בין משרד החינוך לרשות המקומית, המעסיקה ומארגנת את ספקי השרות בתחומים אלה. אולם מעבר לתיאום בין משרדי ממשלה, נדרש גם תיאום בשטח, בין אגפים המייצגים משרדים אלה ברשות המקומית ואביא מספר דוגמאות.
הצורך בתיאום עם רשויות הרווחה, עולה בשני תחומים עיקריים. הראשון קשור לשירותים סוציאליים מעבר לשעות בית הספר, כגון מועדונית אחר הצהריים בקהילה עבור ילדים עם לקויות מורכבות. כך למשל בבתי ספר לילדים עם פיגור, הארכת יום הלימודים היא באחריות משרד הרווחה, לרוב המסגרת פועלת בתוך מבנה בית הספר, אך מופעלת ומנוהלת על ידי צוות רווחה. הפעלת צוותים שונים, באחריות משרדים שונים, במבנה אחד למען אותה אוכלוסיה מצריך תיאום, לא רק בנושאים לוגיסטיים, אלא גם בנושאי טיפול, מטרות משותפות בעבודה עם תלמיד וכו'.
התחום השני קשור לפעילות מעונות היום השיקומיים. פעוטות עם צרכים מיוחדים עד גיל 3 נקלטים במעונות יום, הנמצאים באחריות משרד הרווחה. העברתם לגן חינוך מיוחד, דורשת העברת מידע ותיאום ציפיות לצורך קביעת תכנית לימודים אישית, והחלטה משותפת על לווי ההורים בתהליך.
תיאום עם משרד הבריאות נדרש בהקשר של תלמידים מאושפזים ותלמידים בבתי ספר ללקויות מורכבות (פיגור, אוטיזם, הפרעות נפשיות), שם מתקצב משרד הבריאות רופא, בדרך כלל לצרכי יעוץ.
סוגיית התיאום עולה גם במקרה של אבחונים, לקראת ועדת השמה. אוכלוסיות בעלות פיגור, מאובחנות על ידי השרות למפגר, אוכלוסיות בעלות הפרעות נפש, נכויות פיזיות או בעיות התפתחות מאובחנות על ידי משרד הבריאות. במקרים אלה בעוד האבחנה והמלצות טיפוליות נעשות על ידי משרד הבריאות, הרי שההחלטה על מסגרת החינוך והתוכנית הטיפולית נקבעת על ידי אנשי החינוך .
בעבודתי כמנהלת מחלקה פגשתי לא אחת, במאבחנים מטעם משרד הבריאות (רופא, או מטפל פארא-רפואי) אשר נתנו המלצה להשמה חינוכית. מכיוון שהגורם הרפואי אינו מומחה להשמה, המלצתם לא תמיד תאמה את המלצת הצוות החינוכי. מעבר לחוסר התיאום בין גורמי הטיפול השונים, מצב זה יוצר נזק נוסף, בכך שמגביר את הבלבול וחוסר האמון של ההורים במערכת החינוך ופוגע לפיכך ביכולת המערכת החינוכית לקדם את הילד.
"השלם הוא יותר מסך כל חלקיו" על פי גישה זו, לא די בהשלמת טיפולים על ידי גורמים נוספים למערכת החינוך. גורמים אשר במקרה הטוב עובדים זה לצד זה. הדרך היעילה לקדם את הילד בעל הצרכים המיוחדים מדגישה את חשיבות התיאום ואת שיתופי הפעולה בין הגורמים. גישה זו נהוגה היום במערכת החינוך, ומדגישה חשיבות של צוות רב מקצועי.
הדרך להפוך אנשי מקצוע שונים לצוות מצריכה תיאום, ואנשים שינהלו צוותים רב מקצועיים. כיום ניהול הטיפול בתלמיד חינוך מיוחד נעשה על ידי גורם במערכת החינוך: גננת, יועצת, עובד סוציאלי או פסיכולוג כחלק מעבודתם השוטפת במערכת. הבעיה הנעוצה כאן היא ראשית בתגמול על עבודה זו, שכן לא תמיד נתפס תפקיד זה כחלק אינטגרלי בעבודה ולכן הזמן המוקצה לו תלוי למעשה באישיות האדם העושה אותו. בנוסף, בעלי מקצוע אלה לא תמיד מכירים את השפה המקצועית של אנשי הטיפול האחרים, דבר הגורר אי הבנות.
העובדה שמסגרות החינוך המיוחד הופכות למערכת המעסיקה עובדים ממקצועות שונים, מחייבת להכשיר אנשים מולטידסיפלינארים, אשר יידעו "לתרגם" את שפות המקצועות השונים, ולנהל קבוצת עבודת צוות רב מקצועית.
אספקט נוסף של חשיבות תיאום וניהול טיפול רב מקצועי קשור להורים ולטיפולים הניתנים מחוץ למערכת החינוכית. משרד החינוך ממליץ לשתף את ההורים בבניית התוכנית הטיפולית בילד, אולם בשטח, במסגרת החינוכית, לא תמיד נתפסים ההורים כחלק מצוות המטפל בילד ולכן הם מיודעים על התוכנית ולא שותפים לה.
במסגרות חינוך בהן ההורים כן שותפים לבניית התוכנית הטיפולית, יש צורך בהדרכה להורים במטרה ליצור בסיס משותף. כוונתי כאן לא להדרכה הנוגעת לתפקידם כהורים, אלא להסברים על השפה המקצועית ועל מהות הצוות הרב מקצועי. בחינוך המיוחד ישנם מושגים רבים, אשר מוכרים לאנשי הצוות אך אינם מוכרים להורים, למשל הבדל בין ועדת השמה לועדת שילוב, או הבדל בין מטפל ריגשי למטפל התנהגותי. על מנת לקבל החלטות משותפות עם הורים יש צורך ללמד אותם את המושגים ולהדריך אותם כיצד להיות חלק מצוות.
מורכבות הטיפול אינה מסתיימת כאן. הרצון לעזור לילד, על ידי השלמת הטיפול בו, בתחומים שאינם ניתנים במערכת החינוך. מביא את ההורים לרכוש טיפולים פרטיים, או לצרוך אותם במערכת הבריאות. הניסיון מלמד כי לא בכל מקרה "כל המוסיף הרי זה משובח". במקרים בהם לא קיים תיאום בין הצוות במסגרת החינוכית למטפל החיצוני, נגרעת יעילות הטיפול. כך למשל פגשתי לא פעם, מטפל פרטי שראה את הילד בסיטואציות שאינן דומות לסביבה החינוכית, התנהגות הילד היתה שונה, המטפל התרשם ממנו באופן שונה ולכן המלצותיו להורים לא תאמו את המלצות הצוות החינוכי או הטיפולי בבית הספר. הדבר הביא לבלבול אצל ההורים ואף פגע באמון שלהם במערכת.
אמנם ברור שיש צורך באדם שינהל את הטיפולים השונים, אך כאן עולה השאלה לגבי תפקידו של מנהל טיפול. האם האדם אדם שמנהל את הטיפול בתוך מערכת החינוך, ומתאם את עבודת הצוות הרב מקצועי יכול לנהל את הטיפול המורכב גם עם גורמים חיצוניים לה? מה ההכשרה שאותו אדם צריך לקבל? ואולי ההורה הוא שצריך לשמש כמנהל טיפול של ילדו , ובמקרה כזה, מי מעניק לו לווי והדרכה? וכיצד מכשירים אותו לנהל טיפולים מקצועיים?
ביבליוגרפיה:
"שפה גלויה וסמויה בעבודת צוות רב מקצועי" - ד"ר איריס מנור בנימיני יום העשרה בנושא ניהול טיפול, עמותת קשר, 5/2010.
דו"ח ועדת דורנר, ועדה הציבורית לבחינת מערכת החינוך בישראל, 1/2009
חוק החינוך המיוחד, התשמ"ח- 1988
תמר שחר
פסיכולוגית חינוכית מומחית
Tamar9464@gmail.com