טקס החליצה נקרא כך על שם האקט הסמלי המבוצע במהלכו - "חליצת נעל". אקט זה מבטא מעין "היחלצות" האדם מאחריות המוטלת עליו, ומהי אותה אחריות? נשיאת אלמנת אחיו המנוח לאישה, או "ייבום", והבאת ילדים אשר ימשיכו את שם המנוח. הטעם לעניין זה נובע מהרצון להמשיך את זכר האח שנפטר בטרם הביא ילדים לעולם וכן גם לייצר "רשת הגנה" מחודשת לאלמנה, שבאותה תקופה נתקשתה להתפרנס בכוחות עצמה. הטקס, בו שותפים האלמנה וגיסה, מהווה תוקף לאי רצונם של הצדדים להינשא.
חליצה בת ימינו
גירושין או כל מקרה אחר שאינו מצריך חליצה, אינם מתירים אשת איש לאחיו, שכן מדובר באיסור מקראי. היה והצדדים אינם מעוניינים בקיום חובת הייבום, מוגשת בקשה לחליצה, לרוב על ידי אלמנת הנפטר עם הסכמת היבם ( אחיו הגדול ביותר של הנפטר). סמכות בית הדין הרבני אינה כוללת רק ענייני גירושים ונישואים אלא גם בטיפול בעניינים שבינהם, כמו החליצה. הבקשה המוגשת לביה"ד הרבני האזורי כוללת גם צילום ת.ז וספח, צילום תעודת הנישואין של האלמנה, שם ופרטי התקשרות עם היבם. לאחר הגשת הבקשה נקבע מועד לשימוע בו נשמעים עדויות לצורך בחליצה. היה וביה"ד נשתכנע שאכן קיים צורך בכך, קובע מועד לקיום טקס החליצה.
תוכן הטקס
ליבם והיבמה ניתן הסבר מקדים על מהות הטקס והאם עדיין מעוניינים לקיימו. הטקס מתקיים בפני חמישה גברים או מניין ה"מפרסמים" את המאורע ונותנים לו את תוקפו הציבורי הנדרש. בטקס מצוטטים פסוקים מן התורה לעניין החליצה ומבוצעים הפעולות בהתאם. האשה פונה אל הציבור ונציגיו ( הדיינים) המילים : "מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל, לֹא אָבָה יַבְּמִי". לאחר, מביאים אל היבם נעל ייחודית עשויה עור אותה נועל על ימינו וקושר את רצועותיה על קרסוליו. לאחר נשאל האם ברצונו לייבם את אלמנת אחיו ולהקים את זכרו שעליהם עונה" לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ". האשה חולצת את נעלו, משליכה אותה ויורקת ארצה, לכיוון הנעל. לאחר מכן, חוזרת האשה אחר הדיינים " כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל". בכך תם הטקס והדיינים חותמים על שטר החליצה.