מי הם משתמשי הדוחות הכספיים?
1. משקיעים- ספקי הון. מזרימים הון תמורת החזקה במניות. מעניינות אותם תשואות הדיבידנד במצב של עסק חי, ומה יקבלו במצב של פירוק. מעניין אותם לכלכל את התשואה הצפויה להם מהחברה.
2. נושים- מלווים פיננסים, ספקים, נושים אחרים. מעניינת אותם יכולת הפירעון והחזרת ההלוואה שנתנו לחברה.
3. עובדים- מעניין אותם האם יש לחברה איתנות לשלם להם את השכר.
4. לקוחות- תלויים בחברה. מעניינת אותם יכולת העסק להמשיך ולעבוד למשך תקופה.
5. ממשלות ומוסדות ממשלתיים- רשות המיסים ורשויות אחרות, מענקי מדע"ר או קבלת תמלוגים ממנו.
המסגרת המושגית מדגישה כי האחריות של עריכת הדוחות הכספיים חלה על החברה ועל הנהלת החברה ולא רק על רואי חשבון. זה מלווה כמעט כל שלב בהכנת הדוחות הכספיים.
הנחות יסוד של המסגרת המושגית
הנחות אלה מהוות בסיס למידע כספי המוצג בדוחות-
1. המידע נערך על בסיס צבירה עי רואי חשבון (ולא על בסיס מזומן).
2. הנחת העסק החי- המסגרת המושגית מדגישה שדוחות כספיים מוכנים נערכים בהנחה שהעסק הוא חי, כבסיס למדידה של הרבה התחייבויות ונכסים שונים. כאשר ההנחה מופרת, יש להכין את הדוחות על בסיס אחר ולתת גילוי לבסיס המדידה שנבחר. בתקינה הבינ"ל והאמריקאית במכוון לא מציינים מהו בסיס המדידה האחר כאשר הנחת העסק החי מופרת. הגיוני למדוד לפי ערכי מימוש, אבל אין לכך התייחסות בתקינה.
כדי לבחון אם העסק הוא עסק חי, האחריות של ההנהלה היא לבחון שנה קדימה האם החברה תעמוד בהתחייבויותיה. בישראל הרחיבו את ההגדרה- לחברות שהנפיקו אג"ח לציבור והתקיימו סימני אזהרה לגבי היכולת לפרוע את החובות (גרעון בהון, תזרים שלילי מתמשך וכו') ההנהלה צריכה לפרט כיצד תפרע את החובות שנתיים מראש. כך הרחיבו את התחולה של יאס 1 והמסגרת המושגית בישראל.