אם תרצו, אין זו אגדה - אני בטוחה שאין אדם בארץ שהמשפט הזה אינו מוכר לו - הרצל כל כך צדק. אם נרצה משהו מאוד מאוד חזק, נעשה פעולות ונתמיד בדרך, נגיע לכל מה שרק נרצה.
אבל יש במפשט הזה כמה נקודות חשובות שהייתי רוצה להתמקד בהם ולהדגיש אותם. כולנו רוצים להצליח, להיות מאושרים, להגשים את החלומות שלנו. האם יש אדם שלא?
כולנו רוצים, אבל מעטים אלו שמצליחים באמת בחיים, מגשימים את החלומות שלהם, מרגישים מאושרים ומסופקים. אז מה ההבדל בין מעטים אלו לבין הרוב? ובדיוק לזה התכוון הרצל - אם תרצו ותהיו מוכנים לעשות פעולות על מנת להגיע למה שאתם רוצים להגיע, בלי להרים ידיים עם כל נפילה או אתגר בדרך, אז אין זו אגדה.
להיות מוכן זה אומר לצאת מאזור הנוחות ולהתחיל לעשות פעולות שאף פעם לא עשינו, גם אם זה לא נוח, חדש, מפחיד. להיות מוכן זה אומר לא לחזור חזרה לאזור הנוחות אם כל אתגר קטן, כל קושי קטן שבו נתקלים בדרך. להיות מוכן זה אומר להאמין בעצמנו ובדרך שלנו, שמגיע לנו לקבל את מה שאנחנו רוצים לקבל. להיות מוכן זה אומר לא להקשיב לכל מיני קולות שמסביב, אנשים וסביבה שהרבה פעמים יורידו לנו ביטחון.
אני רוצה לשתף אתכם בסיפור האישי שלי, במשהו קטן שממחיש את כל הנקודות הללו. היה לי חלום - תמיד אהבתי לרקוד. חלמתי להיות רקדנית, אבל עשיתי זאת עד גיל 27 בתור תחביב, רקדתי פעמיים בשבוע וכל פעם שהייתי יוצאת מהשיעור חשבתי לעצמי - כמה מאושרת המורה שלי שהיא מלמדת, שהיא רוקדת וזה המקצוע שלה. כמה הייתי רוצה להיות במקומה.
ואי אפשר לתאר במילים את ההרגשה כל פעם שהייתי יוצאת מהשיעורים שלה. חלמתי להיות כמוה, הייתי בולעת כל מילה שלה, כל משפט שלה, מעתיקה כל תנועה ותנועה, הבעת פנים.
אבל ההבדל בינינו היה שהמורה שלי רקדה מאז שהייתה ילדה, אני התחלתי בגיל 21. אז הרבה אנשים אמרו לי שזה לא ילך, זה לא אותה גמישות, לא אותן תנועות. ואני התחלתי להאמין בכך בהתחלה. מילים שלהם היו רק תירוץ מצוין על מנת להישאר באזור הנוחות שלי, למנוע מעצמי להתמודד עם אתגרים בתור רקדנית, בשבילי זו הייתה הצדקה מצוינת.
עד שהבנתי שאם אני לא אקום ולא אתחיל לעשות פעולות, אם לא אצא מאזור הנוחות, החלום הזה לעולם לא יתגשם. התחלתי ללמוד להיות מדריכה שלא היה קל, המשכתי להשקיע בריקוד, הרבה גם בבית מעבר לשיעורים עשיתי שיעורים וירטואליים - אני לבד, מול המראה, כאילו אני מלמדת קבוצה. עכשיו הגיע זמן לחפש מקומות בהם אלמד. זה היה אתגר. עוד קורות חיים ועוד קורות חיים שמסתי אבל הטלפון לא צלצל.
עד שיום אחד קיבלתי טלפון ממורה שלי לסלסה וזומבה שביקש להחליף אותו בשיעור. מאז הדלת נפתחה, אחרי הרבה חודשים של ניסיון. קיבלתי הצעה אחרי הצעה. אנשים פשוט אהבו אותי, יישמתי את כל מה שלמדתי מהמורה המדהימה שלי - דיבור, חיוך, אנרגיה.
למה שיתפתי אתכם בסיפור זה? כי יש כאן את כל האלמנטים עליהם דיברתי בתחילת המאמר. קל מאוד לוותר כי הדרך נראית לא קלה, עדיף כבר להישאר איפה שמכירים ונוח לנו. אבל כך, אנחנו מוותרים על הצלחה, הגשמה עצמית והגשמת חלומות שלנו, על הרגשה עמוקה של אושר וסיפוק.
בהתחלה רציתי אבל לא הייתי מוכנה כי נתתי לקולות שמסביב להשפיע עלי. רק כשהייתי מוכנה לצאת לדרך, כל קושי, כל אתגר הייתי רק חלק מהדרך להצלחה, להגשמה, האמנתי בעצמי, הקולות שמסביב כבר לא השפיעו עלי, לא שמעתי אותם פשוט והמשכתי הלאה.
אז אם תרצו, אין זו אגדה. שיתפתי אתכם בסיפור האישי רק כדי להראות שזה אפשרי עבור כל אחד ואחד מאיתנו, לא כי יש סגולה מסוימת לאנשים מסוימים.
אשמח מאוד לשמוע דעתכם על המאמר ואשמח אם תשתפו אותי בסיפור האישי שלכם, כיצד הביטוי הזה - אם תרצו, אין זו אגדה - עזר לכם בחיים.
דיאנה בן צבי
מורה דרך להגשמה עצמית
http://www.DianaBenZvi.com