כשל כליה קורה כאשר תפקוד הכליה התדרדר למצב בו הכליות לא מבצעות את תפקידן הרגיל, ובכלל זה הפרשת "רעלים" אל השתן, שמירת מאזן הנוזלים והמלחים בגוף, וייצור הורמונים.
כשל כליה יכול להופיע בצורה אקוטית או כרונית. כשל כליות אקוטי הינו מצב שהחל לקרות לאחרונה ובעל פוטנציאל להיות הפיך (ניתן להחלים ממנו). לעומת זאת, כשל כרוני, הוא תהליך המתחיל חודשים ולעיתים שנים לפני האבחון והינו בלתי הפיך. כלבים וחתולים עם מחלת כליות כרונית לא ירפאו מהמחלה אך ניתן לעיתים לטפל בהצלחה בסימנים הקליניים המלווים את המחלה.
סימני כשל כליות בחתולים וכלבים
מחלת כליות כרונית הינה מחלה המצויה מתחת לפני השטח, ואינה מזוהה עד שהיא בדרגה חמורה. הסימנים הראשונים אותן יזהה הבעלים הם שתייה מרובה והשתנה מרובה. סימנים אלו נובעים מחוסר יכולת של הכליות הפגועות לרכז את השתן. סימנים אחרים אפשריים הם ירידה במשקל, פרווה מדובללת ולא מטופחת ותאבון בררני.
פגיעה מתקדמת יותר בתפקוד הכליות משבשת את מנגנון הפרשת הרעלים מהגוף (דרך השתן) וכתוצאה הם מצטברים בדם ובאיברים השונים. מצב זה נקרא "אורמיה". סימנים קליניים בולטים של המצב הינם אובדן תאבון, הקאות, כיבים בפה, ריח רע מהפה, חולשה ועייפות.
תופעות נוספות המאפיינות את המצב הינן אנמיה (כתוצאה מחוסר יכולת הכליות הכושלות לייצר אריטרופואטין, ההורמון שאחראי לייצור תאי הדם האדומים) ולחץ דם גבוה. האנמיה מחריפה את החולשה, העייפות וחוסר התיאבון ואילו יתר לחץ דם עלול לגרום להחמרת מחלת הכליה, פגיעה בלב, עיוורון פתאומי (בשל הפרדות רשתית הנובעת מייתר לחץ דם), או סימנים דמויי שבץ מוחי (שינויי התנהגות ומצב רוח, איבוד הכרה או עוויתות).
אבחון כשל כליה כרוני
אבחון של מחלת כליות כרונית מאומת ע"י בדיקות דם ושתן של החיה. בדיקת שתן תראה אם הכליות יכולות לרכז שתן וכן קיומן של בעיות אחרות במערכת השתן, כגון זיהום או איבוד חלבון דרך הכליות הפגועות. בדיקות דם המשמשות לאבחון תפקוד הכליות הן רמות אוריאה (או BUN) וקראטינין בדם. מכיוון שהכליות מפרישות את האוריאה והקראטינין מהגוף, עלייה ברמתם מעידה על ירידה בתפקוד הכליות. בנוסף לבדיקות הנ"ל, יש לבצע בדיקות נוספות לבדיקת אנמיה, שינויים במאזן המלחים ומאזן חומצה-בסיס ובדיקת לחץ דם. מקרים חמורים של אנמיה דורשים מנת דם (הנקנית מבנק דם לבעלי חיים), מקרים אלו נחשבים נדירים יחסית.
בדיקה חשובה נוספת היא בדיקת אולטראסאונד אשר יכולה לאשר מצב כרוני של פגיעה בכליות ועוזרת להבדיל בין מחלת כליה כרונית לכשל כליה אקוטי.
בנוסף, אולטראסאונד עשוי לסייע בהערכת חומרת מחלת הכליות.
למרבה המזל, ניתן לטפל ברוב הכלבים והחתולים, ולהעניק להם איכות חיים טובה למשך חודשים ואף שנים. בשלב הראשוני בד"כ מומלץ אשפוז ומתן נוזלים לייצוב מצב בעל החיים במרפאה הפרטית או בית חולים לחיות המציע שירותי אשפוז.
הטיפול לטווח הארוך יותר במחלת כליות כרונית מותאם לכל חיה בנפרד, ומורכב ממזון מיוחד (למשל מזון דל חלבון, פוספט ומלח); טיפול בנוזלים (לעיתים תת עוריים בבית); ותרופות שנועדו לטפל בחלק מהסימנים הקליניים (כגון תאבון לקוי, בחילות והקאות), בהפרעות במאזן המלחים וחומצה-בסיס, באנמיה ויתר לחץ דם.
שינוי התזונה חשוב מאחר ואכילת יתר של חלבון, עלולה לגרום לחלק מהחיות החמרה במצב. התייבשות הינה מסוכנת במיוחד לחולי כליות ולכן יש לאפשר גישה למים זמינים כל העת.
בבני אדם, כשל כליה כרוני לרוב מטופל ע"י דיאליזה או השתלת כליה. טיפולים ממושכים בדיאליזה בכלבים וחתולים הינם בעייתיים בשל העלות הגבוהה מאוד ואיכות החיים הירודה הניתנת לחיה (אך ניתן לשקול זאת במקרים מסוימים). השתלת כליה הינה פרוצדורה יקרה והיא מבוצעת בשלב זה בבתי חולים וטרינרים בודדים בעולם. תורם הכליה הינו בד"כ חתול מאגודות רווחת בעלי חיים והבעלים של החתול מקבל הכליה מחוייב לאמץ את החתול התורם. לניתוח זה קיימים גם שיקולים אתיים מאחר והחתול התורם בעצם מנודב לתרום את כלייתו ולכן יש המתנגדים לו.